הקולות הדומיננטיים בדיאלוג המתמשך בין ישראל
לתפוצות, אינם בהכרח קולותיהם של התבונה והמוסר . במיוחד אמורים הדברים בצד
הישראלי שהוא מונחה על פי רוב, על ידי שני עקרונות בסיסיים: חמדנות ופוליטיקת
מפלגות. מצב זה, אנו יהודי ישראל והעולם, נדרשים לתקן ביחד. המשימה מורכבת ביותר,
לא רק מחמת התחכום של הגמוניית ההון שלטון, אלא גם בשל העובדה כי מרבית האנשים
אינם יודעים על קיומה של הבעיה, קל וחומר שאינם יודעים להמשיגה במילים. יתר על כן,
משכבר מתעוררת שכבה דקה המבקשת לשנות את פני הדברים לכדי "חכם קודם
למלך" (הוריות), חיש קל מתגלות שתי בעיות מרכזיות. הבעיה האחת היא התחמקות של
שליחי הציבור ישראלים ממתן תשובות מלאות. הבעיה השניה נעוצה בעובדה שלרבים מאתנו
יש מה להפסיד במצב של מתן פומביות למחשבה ביקורתית . קל למנוע התבטאות חופשית מאדם
שיש לו משכנתא כבדה לשלם ואין זה מסובך להשתיק את מי שצריך לבחור בין קידום מקצועי
לבין התייחסות לסיאוב במקום העבודה. קל עוד יותר לעשות זאת לאדם שאינו נמצא במגרש
הביתי שלו. מבחר התשובות להן זוכה זה המתקומם כנגד חוסר צדק, ראוי לעיון יסודי ועל
כן, אטריח את הקוראים במספר דוגמאות משלוש קטגוריות: א. הקטנת הפונה: הוספת
"אותיות של חיבה" בסוף השם הפרטי, גם אם הפונה הנו אדם מבוגר ושבע מעשים
וגם אם מדובר בפגישה רשמית. למשל: "כן, חנה'לה, אני מבין שיש בעיה" או
"מה יהיה אלוןצ'וק?" וכשהכעס גואה: "לא התבלבלת קצת?" (משפט
שמשמעו בישראלית – מי אתה שתדבר אלי ככה?)
ב. איום מרומז: "ההאשמות שלך מאד
חמורות" (דהיינו, היזהר שלא תחשוף עצמך לתביעת דיבה) וגם: "סיפרו לי על
דברים שכתבת בפייסבוק". ג. הכפשה
באמצעות שקר: "מתלונן סדרתי",
"שמאלנית \ימנית קיצונית", "הוא
מקלקל לכולם ובמיוחד לחברים שלו בצוות". מאחר ולמדתי על בשרי, כי דווקא אלו המותחים
ביקורת על התנהלותי ועל דרישתי לשקיפות מלאה, יש להם הרבה מאד מה להסתיר, הריני
נוטלת על עצמי את קיומה של מצווה קשה למדי. כל אחת מרשימת התרי"ג, יש לה
מחיר, וכל אחת ממצוות היהדות, מבקשת איזו מידה של הקרבה, אך התעריף של מצוות
הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ (ויקרא י"ט), גבוה במיוחד. בשנים האחרונות, הרביתי
בנסיעות למשרדים ממשלתיים ובפגישות עם שורה של בעלי תפקידים ציבוריים. לא חסכתי
מעצמי ביקורת שהופנתה נגדי על ידי מי שלא הצליח להבין או לא רצה להבין על מה אני
מדברת. כל חפצי היה להכניס את המנהיגים
החינוכיים, את המורים ואת מנהלי בתי הספר, לזירת מקבלי ההחלטות בהקשר של יחסי
ישראל תפוצות. לתומי סברתי, כי לא תהיה לכך שום התנגדות. אחרי הכל, אין עוררין על
חשיבותו של החינוך בעולם מתוקן. בין הסוגיות שהעליתי היו: א. הצורך להטמיע בהובלה של
משרד החינוך, את גישת כלל ישראל ובתוכה קשרי ישראל תפוצות, בסדר היום הבית ספרי. ב.
הרחבת הזיכרון ההיסטורי בבתי הספר, באמצעות סוגיות הקשורות בגירוש ספרד, בצאצאי אנוסים וביהודים מארצות האסלאם. אחרי
הכל, עניין זה יש לו חשיבות מכרעת גם בפוליטיקה בת זמננו. ג. הזמנת אנשי חינוך לכנסים יהודיים בינ"ל,
תוך העדפתם על פני הפקידים ובעלי השררה
(הן ממילא מרבית הכנסים הללו ממומנים בכספי ציבור). ד. גזל מתמשך של משאבי עמיות
יהודית, בחלק מן הגופים המתהדרים שלא בצדק, בכינוי חל"צ או מלכ"ר. ה.
התמודדות עם תופעת "בריוני התפוצות" ובהם שליחי מדינה שסרחו והקימו
עסקים על בסיס קשרים שיצרו על חשבון מדינת ישראל. על בריונים אלה, נמנים גם מגייסי
תרומות פיראטיים, המנצלים באופן ציני את מסירותם ואת אהבתם של יהודים בגולה, לעם
ישראל ולארצו. ו. צורך באכסניה ממלכתית לשיחה פתוחה של מורים יהודים בישראל ובגולה,
סביב השאלות הטעונות ביותר. את פניותיי ואת פגישותיי, גיביתי בתיעוד כתוב, למען לא
יוכל איש להתכחש להן. שמות של מפורסמים יותר ופחות, מככבים אצלי בתיקיית "המאבק
על התודעה", בחוצץ שכותרתו "אבסורד וכזבים". חלקם עילגים וחלקם
רהוטים, אחדים זחיחותם הולמת את הכותרת "מנהל בכיר" ואחרים מבוהלים מעצם
נוכחותי. באותה תיקייה יש לי חוצץ נוסף והוא נקרא "אור בקצה המנהרה". שם
מתויקות רוב הדמויות הציבוריות שעמן נפגשתי. מדובר באנשים נבונים, רהוטים וישרים,
שוחרי טוב ועתירי זכויות, אך באין בלבם
אומץ לזעוק את האמת בגלוי, לא נותר לי אלא להיפרד מהם בחיבה הדדית.
אני מתאפקת התאפקות יתרה לא לכתוב את שמותיהם
של שליחי הציבור שכשלו, לא מפני איום תביעת דיבה, שהרי אמת דיברתי, אלא מפני
החמלה. אינני מעוניינת לפגוע בפרנסתו של איש, כי אם רק לתקן את הטעון תיקון. האחד מפקד פלוגה ביחידה קרבית בצה"ל, האחר
בן למשפחה מיוחסת, האחת משרתה ומשכורתה על כרעי תרנגולת, האחרת היא אם חד הורית
ולכולם יש בני משפחה להאכיל. על כן, לא אנקוב כאן בשמו של שליח הסוכנות היהודית
לשעבר, שמוכר לקהילה במדינה מוסלמית, סחורה חינוכית פגומה. לא אומר מיהו אותו מנהל
בכיר במשרד התפוצות שאלמלא החצאית הקצרצרה שישבה לידו, ודאי היה מצליח להתרכז ולהפיק
אי אילו תשובות ראויות. לא אציין כאן את שמותיהם של חברי הכנסת שהסבירו לי
ש"ככה זה בפוליטיקה", "שאל תבני על השדולה הזאת, כי הקימו אותה בעיקר
בשביל נסיעות לחו"ל" או ש"לא אוכל להתפנות לדברים החשובים שאת
מעלה, כי בחרתי להתעסק כרגע בנושאים שלא מותירים לי זמן לדברים אחרים".
כמה נוח היה לו יכולתי להישאר עם ההגדרה הצרה
של "עמיות יהודית", זו שמשורטטת בכלים פוסט מודרניים. כמה פשוט היה
לחדול מן המאבק נגד הכפפת "עמיות יהודית" לאלה שמקָדשים את ניו
פומפדיתא. ברם, לא אדע מנוח עד אשר יושב כבודם של נכסי הרוח שלנו ובהם הלשון
העברית, שהיא השער הראשי לעולם היהודי. אנו
חיים בעידן בו "נרטיבים" מאפילים על אהבת ישראל וה"פלורליזם" מכניע
את האוריינות היהודית. עידן בו מטמטמים את המוני בית ישראל בתכניות ריאליטי ומעסיקים
את תודעתם בהסתה מתוחכמת נגד נשים, נגד מתנחלים, נגד חרדים ונגד בני המיעוטים. הסתה זו, יש לה מטרה אחת: הרחקת התודעה מן הגזל המתרחש מתחת לאפו של הציבור. לא
אסכור את פי כל עוד עמיתיי בארגנטינה מקבלים שאריות של חומרי לימוד יהודיים
באנגלית (?!) או ספרי קריאה בעברית שלא עודכנו מאז תמה מלחמת העולם השניה. לא
אשקוט כל עוד עמיתיי, מורים יהודיים בארצות הברית, נדרשים לשלם את הוצאות ההשתתפות
שלהם בכנסים בארץ בעוד ילדי עשירים מקבלים מימון באמצעות "תגלית" (לפעמים
אפילו פעמיים לאותו ילד) ובעוד מורות יהודיות ברוסיה מתבקשות להתנדב לביצוע משימות
שהפקידים בארץ מקבלים עליהן שכר. יחסי ישראל תפוצות היום, הם במידה רבה מנוף
לתרומות המיועדות לשימון המנגנונים הטפיליים, במקום שיהיו מנוף לצמיחתו הרוחנית של
העם היהודי. אנו חיים בעידן בו ארגונים פסיאודו ממלכתיים על-טריטוריאליים, שנוסדו
לפני קום המדינה הם כעת כגיבנת על גב האומה. הלוואי ויעמדו לנו כוחנו השכלי וחוסננו הנפשי,
להתאחד ולבקש שיקום של ההוויה היהודית באמצעות השיח שבין ישראל לגולה.