לאחרונה אני נשאלת לא מעט על התנועה הרפורמית(= מתקדמת\פרוגרסיבית). תשובתי בקצרה: יש
להבחין בקפדנות, בין בכירי המימסד שלה, עליהם יש לי
ביקורת נוקבת, לבין יהודים טהורי לב החברים בה, שגם אם הם בוחרים לרקוד ברחבת הכותל סביב אלוהי הפלורליזם
ולהגיש מנחה לנביאי המלכ"רים, הם עדיין יהודים מצוינים. קל וחומר, חבריי המשתייכים לתנועה הרפורמית ומעשיהם אך חסד וטוב. מי שמכיר אותי יודע כי אין לי שום עניין לומר לאיש כיצד לחיות את חייו. גם אם תקום תנועה יהודית חדשה שחסידיה הולכים עם תחתונים על הראש (וסימנה בקלפי גטקעס), אקבל זאת בהבנה. מה שאני מתקשה לקבל, הנה בורות בכל הנוגע לנשמת אפה של המנהיגות הרוחנית והכלכלית פוליטית, בתנועה
הרפורמית. לנוחיותכם, מתמצתת את העניין באמצעות מספר מצומצם מאד של נקודות:
1. החלטת איגוד הרבנים המתקדמים [הרפורמים], כנגד הציונות (יולי 1897):
"הוחלט, כי אנו דוחים לחלוטין כל ניסיון להקמת מדינה יהודית, מאמצים מן
הסוג הזה מפגינים חוסר הבנה לשליחות המוטלת על עם ישראל, אשר התרחבה מן התחום הצר,
הפוליטי והרציונלי, אל ההפצה של הדת הרחבה והאוניברסלית שמייסדיה היו נביאי ישראל בקרב
הגזע האנושי בכללותו. מאמצים שכאלה אינם עוזרים לאחינו היהודים אלא גורמים נזק
שאין לו שיעור, בכל מקום שעודם נרדפים בו, משום שהם מאשרים את טענת אויביהם כי
היהודים זרים בארצות מגוריהם, חרף היותם האזרחים הנאמנים ביותר".
2. בדצמבר 1898 יצאה החלטת "האיחוד ליהדות מתקדמת" ובה נאמר:
"היהודים אינם אומה, כי אם עדה דתית. על מטרתה נאמר כך: "להפיץ את
האמיתות של הדת ושל האנושות בכל רחבי העולם"
3. ב-1935 הנפיק "איחוד הרבנים המתקדמים" מסמך שמכריז על
"עמדה ניטרלית כלפי הציונות".
4. בוועידת קולומבוס 1937, עם התגברות
האנטישמיות ועם הבנת ההזדמנות העסקית למטפלים ביחסי ישראל תפוצות, התקיימה רביזיה של
חוקי התנועה הרפורמית ביחס לתנועה הציונית. מצע הוועידה זיכה את ארץ ישראל במעמד רוחני
מרכזי ובגישת סיוע לבניינה. השואה והקמת המדינה, העמיקו את תפיסת הסיוע שאין לנתקה משיקולים של ניכויי מס ושל צבירת כוח בעל פוטנציאל אלקטורלי בקהילה החדשה המתגבשת בא"י.
5. רק בשנות השבעים הצטרפה התנועה הרפורמית לקונגרס היהודי העולמי ולהסתדרות
הציונית העולמית. עם "המהפך" השלטוני בישראל, השתנתה גם הטקטיקה של המימסד הרפורמי, אך על כך בפעם אחרת.
דְּרֹשׁ נָוִי וְאוּלַמִּי
וְאוֹת יֶשַׁע עֲשֵׂה עִמִּי.
נְטַע שׂוֹרֵק בְּתוֹךְ כַּרְמִי,
שְׁעֵה שַׁוְעַת בְּנֵי עַמִּי.
אֱלֹהִים תֵּן בַּמִּדְבָּר הַר,
הֲדַס, שִׁטָּה, בְּרוֹשׁ, תִּדְהָר.
וְלַמַּזְהִיר וְלַנִּזְהָר
שְׁלוֹמִים תֵּן כְּמֵי נָהָר. (דונש בן לברט)