אחת הרעות החולות
בשיח הפדגוגי הישראלי, הנה הכניעה לטרור התרבותי. שימו לב,
בשום אופן אינני באה בטענות אל משרד החינוך. השיח הפדגוגי הציבורי המתמסר לשפה זרה, הוא שמדאיג אותי.
כי זאת יש לומר בקול רם: הניתוב הלשוני, אבי אבות האינדוקטרינציה, דחף לנו לגרון
את זכויות הטרוריסטים בתור "זכויות אדם" ואת "נרטיבים" בתור ריבוי אמיתות. הוא עיוות מושגים יהודיים נאצלים
כ"תיקון עולם", העניק ל"צדק
חברתי" פרשנות בולשביקית, ביטל את היהדות בשם "עולם ישן עד היסוד נחריבה" ובשם הפמיניזם העניק הכשר לכל פרובוקציה נשית. זהו הרקע למחאתי המופנית נגד תכניו של עלון "על סדר היום" מס. 137 (אדר א', תשע"ו) שהונפק
ב"מינהל חברה ונוער". נושא העלון הפעם: "בואו נדבר על פמיניזם,
שוויון, מגדר וחינוך". מייל שליווה את העלון, המליץ שנעסוק בכך בכיתות,
בתאריך 8 במרץ, הלוא הוא "יום האשה הבינ"ל".
הואיל ובמייל שנשלח
אליי, נאמר "בואו נדבר על זה", החלטתי להרים את הכפפה ולנסח למען השיח
הדמוקרטי, שתי נקודות למחשבה:
1. התנועה
הפמיניסטית מתה, ביום בו הפכה אנרכיסטית, אגרסיבית
ושונאת גברים. לא אחנך את תלמידיי לפמיניזם,
מאותה סיבה שבעטיה לא אחנך אותם לקומוניזם. שניהם רעיונות יפים בתיאוריה. ברם, תרגומם
במציאות, פוגע בחירות האדם ובזכויותיו.
2.
הרעיון של כותבי העלון, להציג רשימה של דמויות מופת נשיות, יכול היה
להיות מוצלח, אלמלא 2 מתוך 8 הדמויות, היו ליידי גאגא וביונסה . כמו כן, ציפיתי
לשיבוץ של דמות יהודית אחת לפחות, בין השחקניות, זמרות, אשת עסקים, סופרות.
איכשהו, עדה יונת, מרשימה אותי קצת יותר מאשר השחקנית אמה ווטסון המחלטרת והמתמלכ"רת.
האג'נדה של
האו"ם, המכוונת לאטטיזם עולמי, מנפיקה לנו לא מעט ימים בינ"ל: יום החתול
הבינ"ל, יום האסלה הבינ"ל ויום ניקיון החופים הבינ"ל. למרבה
האבסורד, הם נמצאים באותה רשימה קלנדרית, עם יום השואה הבינ"ל , יום המשפחה
ויום האשה. מקווה שתסלחו לי על כך, שאינני עורכת שיעור מיוחד לכבוד אף אחד מן
המועדים הללו.
