הנס של בית הכנסת בוורשה
ערב שבת בוורשה, קיץ תשע"ו, והימים בין הַמְּצָרִים.
אל בית הכנסת נוז'יק נכנסים מקומיים ואורחים. הנשים והנערות עולות לקומה העליונה ועד
מהרה, הן מפטפטות אשה עם רעותה כמַכָּרוֹת משכבר הימים. שונות הנשים זו מזו במראן
ובמנהגן ויוצרות תמונה תוססת. ראש עטוי מטפחת נרכן לעבר צמה מיטלטלת ותלתלים
מקפצים מול שביס גבה קומה. שמלה מאוושת לצד מכנסיים ובושם בבושם נמהל. אט אט מתמלאת
עזרת הנשים והופכת למקדש מעט של קיבוץ גלויות. האמריקאיות שהתרעמו על הגלייתן מן
החלל הגברי של בית הכנסת, נשאבות אל שיחה רבת מִבטאים. "המבנה שהוחרם על ידי
הנאצים יימח שמם וזכרם", אומרת אחת המקומיות, "הפך בזמנם לאורוות סוסים
וכעת ראו איזה יופי". התעניינות
האמריקאיות בדיון שנסב על תולדות המקום, אינה מעלימה את אי הנחת שנשקף מעיניהן
בהביטן בנציגות המזרח התיכון. וכי אפשר להאשימן בזאת? הביטו נא בישראליות הנעות
בין הספסלים כמחרשה נדיבה בשדה, נחושות להשפיע מטובן ויהי מה. אחיותיהן בנות אירופה,
מבליעות חיוכים זעירים ומצפינות את מאווייהן בצעדים מדודים. לא רק את מאווייהן הן
מכסות, הנה שתיים מותחות היטב את שרוולי התחרה מעל כתובות קעקע צבעוניות, מוותרות
לשעה על הכרזת הבשר. "שבת שלום" מתנגנת ברכה בצלצול לטיני ושלוש צעירות
מארגנטינה מצטרפות לחבורה. קל מצעדן ונדמה כאילו הן רוקדות את הדרך הקצרה מן המדרגות
אל הספסל הפנוי.
בינתיים למטה, מתמלא עולם הגברים. שם, בחלל המהודר
של בית הכנסת, יש חוקים אחרים. את האקלים קובעות הכיפות! השחורות וחמורות הסבר שכל
צער הגולה עליהן יושבות בשקט. מתוך שרעפיהן מתלכסן מבטן לעבר הכיפות הלבנות האורחות
לרגע. שגרת הלבנות המבריקות האלה, שרידי מסיבות בר מצווה, מופרת מדי פעם על ידי
תייר שנקלע לבית הכנסת. אך רוב הזמן טרודות הן בענייני דיומא אשר בקופסת הקרטון. בין
השחורות ללבנות, קורצות לכל עבר הכיפות הסרוגות. זיו ארץ ישראל שנספג בהן מתפרץ
מדי פעם ומשלח קרניו אל כל סדק. מופלא המראה כי נבדלות הכיפות זו מזו עד מאד. אולם
כולן כולן נותנות דין וחשבון לריש גלותא, הלוא הוא השטריימל. הלה, מזהיר בבדידותו הפרוותית,
פוקח את עינו עליהן מן הצד, ומשגיח שינהגו על פי הכללים.
"אשרי יושבי ביתך", נותן מישהו את האות
למִנחה. ואחריה, בשלווה ובנחת, נכנסת המלכה ו"לכו נרננה" מוביל לתפילת השבת.
אט אט נמוגים ההבדלים. מופרד המוץ מן הבר ונותרים היהודים ללא מקף או קו נטוי, עירומים
מ"זרמים" ומארצות המוצא. "הספרדים" עם "האשכנזים", הצעירים
עם הזקנים והצדיקים עם המצטדקים, כולם נענים למנגינה אחת. אפילו שני התימנים המקפידים
על נוסחם הייחודי, אינם סודקים את אחדות התפילה. "כאן בפולין, נוסח אשכנז"
נאמר להם, עת סלסלו ברוב רושם את "לכה דודי", והם מחייכים.
האם תאמינו כי נס נעשה באותו ערב בנוז'יק? שכן,
בדיוק ב"לבשי בגדי תפארתך עמי", ברגע ההוא היחיד של תפילה משותפת, אירע
הפלא. נקרעו העננים מעל בית הכנסת מכובד מיליוני הנשמות המצטופפות, וסדק זעיר נפער
במרומים. לחישה יצאה ממנו וליוותה את היוצאים בלאט מבית הכנסת: "עִבְרוּ עִבְרוּ
בַּשְּׁעָרִים, פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם".
