האתגר הבא - ערן דובובי

מדינת ישראל הפכה בשנים האחרונות לקיבוץ היהודי הגדול בתבל. מגמה זו מבורכת לכשעצמה כמובן, אך מחדדת את הצורך לבחון את יחסינו כאן עם כמעט מחצית מהעם היהודי שנשאר בתפוצות.

 

רוב יהודי העולם שאינם חיים בישראל  חיים בארה"ב. היתר חיים באירופה, במדינות ברית המועצות לשעבר, בדרום אמריקה ומעטים מאוד באפריקה ובאוקיאניה. אלה קהילות שונות מאוד זו מזו, אך שימורו של קשר קרוב ומשמעותי ביניהן חיוני להמשך העתיד המשותף לשתיהן וגם של כל אחת מהן בנפרד.

 
עם זאת, שימורו של הקשר הזה עומד בפני אתגרים לא פשוטים שמציבה מציאות החיים בתחילת המילניום השלישי. היהדות הופכת ליהדות שהדפוס הגיאוגרפי-סביבתי מעצב במידה רבה את התפתחותה, וכל קהילה פונה לכיוונים שונים ולעיתים מנוגדים בסוגיות רבות. במיוחד מודגשים הבדלים מהותיים ביניהן בקרב בני הדור הצעיר, שהשפעת הסביבה פועלת עליו בכוח רב יותר, ואשר זיכרון מוצא העבר היהודי המשותף נשחק אצלו ביחס לזה של דורות קודמים.
 

האתגר העיקרי עבור קברניטי העם היהודי, בין בישראל ובין בתפוצות, הוא למצוא, אפוא, נוסחת שותפות שלתוכה יכולים להתכנס יהודים ישראלים בני הדור הבא, שזהותם היהודית מתעצבת באופן שונה ולעיתים קרובות סותר את זו של אחיהם בתפוצות.  נוסחה כזאת איננה יכולה להיווצר כיום במסגרת מתווה כוחני שבו "תנצח" אחת הקהילות את רעותה ותכתיב סדר יום יהודי לדור הבא, אלא מוכרחה להיוולד כתוצר של דיאלוג מתמשך – דיאלוג שיש בו הכרה בעובדת השונות ואפילו נסיון  להיבנות מן השונות הזאת. את הנוסחה הזו לדעתי, יכולים וחייבים לכתוב אנשי חינוך וקהילה מכל התפוצות גם יחד.
 

מדינת ישראל הבינה אולי באיחור כי היא אולי הראש אך יהדות התפוצות היא הגוף. ראש לא יכול להתקיים בלי גוף ולהיפך. מכאן שעליה להפסיק ולהתייחס בהתנשאות  כלפי יהדות התפוצות  והגיעה השעה להכיר בכך כי המקום הלגיטימי של העם היהודי, התרבות היהודית והדת היהודית אינו מצומצם יותר למקום גיאוגרפי אחד.

מדינת ישראל הבינה כי החלום הציוני שראה את ישראל כבית היחידי של יהדות העולם הוא בלתי מציאותי ולא ריאלי. מי שידבוק בחלום הזה סופו דווקא להרחיק את יהודי התפוצות מהאחריות שקבלו על עצמם בפיתוחה של ישראל.

לכן צריך לעשות מעשה: עלינו להיות תחנת כח רוחנית תרבותית של העולם היהודי. עלינו לתת יד ולהתגייס ולעבוד ביחד עם הקהילות היהודיות בתפוצות  באחריות להרחבת הטווח והעומק של החינוך היהודי. זוהי שותפות אמת שיש בה יתרונות לשני הצדדים.

 

כאן בישראל, מוטלת עלינו החובה ההסטורית  להיות הגורם היוזם והמארגן שיאסוף ויקים מכל העולם היהודי  קבוצות וקהילות רבות שתוגדרנה "קהילות לומדות", במטרה לחבר תכניות חינוך וקהילה שתחנכנה לקראת קיום אורח חיים יהודי-ציוני רלבנטי ופלורליסטי.

תכניות שתחנכנה לקראת יצירת אלטרנטיבות תרבותיות משמעותיות לכל קהילה בחברה היהודית.  

עלינו לגלות אחריות ולחנך את הדור הבא של מחנכים ומנהיגי קהילות יהודיים צעירים שתפקידם יהיה להעביר את רוח "ארון הספרים היהודי" וערכי הצדק והמוסר הנטועים עמוק כל כך בתרבותנו לדור הבא של ילדי ישראל והתפוצות גם  באמצעות חוויה יהודית אוטנטית וגם באמצעות חינוך למתן ביטוי אישי של "מעשה"-פעילות של צדק חברתי או "תיקון עולם".

 
אבל ראשית, עלינו להיות משוכנעים בכך של שאופייה של מדינת ישראל מתעצב על ידי הזיקה בינינו לבין אלה שחיים מחוץ לישראל, אבל רואים עצמם בשר מבשרנו.

מדינת ישראל אינה יכולה להתקיים תרבותית ורוחנית מבלי לקשור את גורלה עם היהדות התוססת בתפוצות, ויחד עם זאת על יהודי התפוצות להבין כי  הם לא יוכלו ולהמשיך ולחיות כיהודים ללא קיומו של קשר עמוק וחיוני לציונות, לעם ישראל ולארץ ישראל.  לחזק את ישראל זה לחזק את הזהות היהודית של אלה שביתם אינו כאן אבל רצוי וראוי שיראו את עצמם כיהודים שיש להם זיקה ומחוייבות כלפי ישראל.

 

 

 

 

אודות הסיבות החינוכיות ליצירתו של הבלוג - נ. כוכבי, א. גוזנר, א. רינגלשטיין

 

אנו מבקשים לקדם מנהיגות חינוכית בהקשר של יחסי ישראל תפוצות, מתוך הבנה ואמונה כי אנשי המפתח הם מורי ישראל בארץ ובגולה. מאחר שטרם נמצא המנגנון הממלכתי שייאות לארח פורום שכזה, החלטנו לעשות זאת בעצמנו.
סירובם של המנגנונים הגדולים העוסקים בתחום, לתת במה לאנשי חינוך, איננו מקרי. בבסיס המאבק על ההגמוניה בזירת עמיות יהודית, עומדים בעיקר אנשים המונעים משיקולים של ממון ופוליטיקה והם מדירים את מורי ישראל מן השיח של מקבלי ההחלטות. הדרה זו אין בה כל קושי, הואיל ולמרבית המורים, אין מושג במה מדובר והם כמובן אינם מודעים להרחקתם מן הנושא. במצב עניינים שכזה, יכולים בריוני התפוצות להוסיף ולסלף את הזיכרון המשותף, למנף תרומות על גבם של מחנכים ושל חלקי ציבור תמימים אחרים ולפגוע בחוסנה של ישראל באין מפריע. בניגוד למקובל באתרים העוסקים בעמיות יהודית, החלטנו כי כאן נדבר עברית. שני טעמים להחלטה זו: א. עברית היא השער הראשי אל העולם היהודי והיא התנאי הראשון לאוריינות יהודית. ב. השימוש בשפה האנגלית במרבית האתרים העוסקים בעמיות יהודית, מרחיק את כל מי שאינו אמריקאי או בעל אוריינטציה אמריקאית ליברלית, וזאת בניגוד לתפישתנו הגורסת כי שיח זה שייך לכלל ישראל. אנו פונים לכל מי שהחינוך היהודי ציוני קרוב ללבו, אבל גם למי שמתנגד לו. איננו מעודדים עודף של תקינות פוליטית המשטיחה את השיח ובאתרנו לא תהיה צנזורה של דעות. לעולם תהיה המחלוקת מצויה בלבו של עם ישראל, על כן עלינו מוטלת האחריות לטפחה ככלי המקדם יצירה בחברה מתוקנת. אחרי הכל, "אין סכין מתחדדת אלא בירך של חברתה" (בראשית רבה, ס"ט). עם זאת, נבקשכם לשמור על כללי שיחה המכבדים את הזולת ועל שפה המקדמת את תרבות המחלוקת.
מטרותינו:
א. הנחלת המושג עמיות יהודית על פי תפיסת כלל ישראל והלשון העברית.
ב. מתן במה להחלפת דעות ורשמים בסוגיות יהודיות וישראליות.
ג. הרחבת הזיכרון היהודי הקולקטיבי לנוכח סילופו המתמשך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קול קורא להצטרפות לפעילי עמיות יהודית

 

קול קורא להצטרפות לפעילי עמיות יהודית

 וְאֶת-עַמִּי יוֹרוּ, בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל; (יחזקאל, מ"ד, כ"ג)

 

התנועה לעמיות יהודית הנה תנועה שאיננה מפלגתית, הקוראת לקירוב לבבות לטובת כלל העם היהודי.

 

 עם ישראל שהתארח על כורחו, אלפיים שנה בשלל תרבויות, ידע למנף את  הישיבה בגלות ללמידה ולהתפתחות, חרף המגבלות שהוטלו עליו. מאז קום המדינה ועד ימינו, הולך ומתגשם בישראל החזון של קיבוץ הגלויות. מצב זה מאפשר מיצוי של הזיקות בין התרבויות השונות והרחבת השיח ביניהן. מכאן, שהמדינה היהודית יכולה להוות אכסניה בעלת חשיבות עולמית, למרכזים עתירי ידע, מעוררי השראה ופורצי דרך בכל תחומי החיים. כדי להגשים מטרה זו באופן הטוב ביותר, עלינו להתלכד ולנצל את השונות לשם יצירה משותפת.

 

אנו מזמינים אותך להצטרף אלינו ולהיות בין מוביליה של התנועה, שמרכזה בישראל וענפיה בתפוצות.

 

בין מטרותינו:

א. דיון מחודש בניהול יחסי ישראל תפוצות.

ב. הכשרת לבבות לגבי תפיסה חדשה של שיבת ציון.

ג. תכנון משימות שעניינן חיזוק קשרים בעולם היהודי והוצאתן לפועל לטובת הכלל.

 

פרופ. יוסי בנדק, פרופ. יצחק עציון, נגה כוכבי, אביתר גוזנר.

 

 

 

 

המחנך אוראל נאמן מספר על ביקורו בבי"ס יהודי במדינה מוסלמית

 

בארץ זרה

המחנך אוראל נאמן מספר על ביקורו  בבי"ס יהודי במדינה מוסלמית

v     פרטים מזהים הושמטו, מטעמים מובנים.

השנה היא שנת 2012, בית הספר היהודי XXX בעיר XXX  עטוף בחומות גבוהות, שקי חול, לוחות פלדה, שערי ברזל, חלונות זכוכית מחוסמת ומרושת במצלמות וחיישני נגיעה, דומה מאוד לכל בית סוהר שמכבד את עצמו. המסדרונות הארוכים צבועים בצבעים מלאי חיים אבל האור האמיתי מהעולם החיצון לא ממש נכנס לתוכם ואין שמחה אמיתית.

בהפסקה יוצאים התלמידים אל רחבות מקורות קטנות, סוחבים איתם מבפנים שערי עץ קטנים למשחק קטרגל, הם משחקים בנעלי המוקסין שלהם ובתלבושת האחידה כמו כל הילדים, את משחק הכדורסל לעומת זאת הם לא ממש מכירים פשוט כי אין להם מקום לשחק אותו.

הכיתות קטנטנות, לכל תלמיד שולחן מרובע שכל רוחבו רוחב הגוף של התלמיד, עד עשרים וחמישה תלמידים בכיתה בלבד, בצד כל שולחן וו ועליו קסדה צהובה להתגוננות במקרה של רעידת אדמה. הילדים מתורגלים כאן ועל הקירות במסדרונות שרטוטים ברורים של מבנה בית הספר ודרכי המילוט.

אין צעקות בבית הספר אולי כי רמת המשמעת כאן גבוהה באופן מיוחד ואולי מפני שהתלמידים מכבדים את המורים עד מאוד, במהלך השיעורים המסדרונות נקיים ושקטים, ללא רוח חיה, כאילו שאין אף אחד בבית הספר, רק כאשר עוברים ליד כיתה ומציצים בחלון הדלת רואים את השיעור הפעיל- אנגלית, עברית (מעט מאוד) או נגינה. הסטודיו גם הוא מלא בילדות שרוקדות באלט אל מול ראי גדול ובבמת האודיטוריום נעשה שימוש כאולם ספורט לתרגילי אקרובטיקה לקראת מופע שיתקיים בשבועות הקרובים. גם כאן מתחת לכל מושב קסדה צהובה וממעל תלוי ברוב הדר מגן נחושת בצורת אונייה ובו מוטבע המספר חמש מאות, סימלם של היהודים שגלו מספרד לאחר הגירוש והתיישבו כאן.

שלושה סימנים הסגירו את היותו של XXX בית ספר יהודי- ציור שמן ובו מנורה, לוח מידע על חג הפסח ולוח כיתה ובו מילים בשפה העברית, מעבר לכך אין סימנים נוספים שיעידו כי בית הספר הזה הוא אחר, מרבית המורים בבית הספר הם מוסלמים ורק חלק קטן הוא יהודי, לתלמידים ולמורים שומרי המצוות והמסורת אסור להתהלך בכיפה, לא תמצא מגן דוד אחד באיזו פינה וגם מידע על ארץ הקודש לא תמצא, מצד שני, אין מסדרון אחד בו לא תתנוסס דמותו של אבי האומה ויצוטטו אמרותיו בנושא חשיבות החינוך.

רגש החמלה מתערבב עם רציונאל המציאות, בכל פסיעה בין כותלי המסדרון ננעצות עיניים חושדות, כאילו שהגעתי לכאן כדי לרגל או להבריח את התלמידים אל מקום אחר. באחת הכיתות אליה נכנסתי לשיחה קלה עם התלמידים בירך אותי תלמיד בברכת "שלום" אפילו שלא נאמר להם עדיין שהגעתי מישראל, משהו כנראה הסגיר אותי ולאחר הברכה נפערו עיניהם של התלמידים באחת, הם היו נבוכים, ממש כמוני וכדי לשבור את הקרח שאלתי מה הם יודעים על ישראל ותלמיד אחר אמר בגאווה: "מעולם לא הייתי בישראל, אבל אני יודע שהיא המקום הכי טוב בעולם!" לאחר תשובה כזו היה רגע של שתיקה, כבר לא ממש רגע כי היה ארוך מאוד, גם אני לא ידעתי כל כך מה לומר פשוט כי הצמרמורת שאחזה בי וההתרגשות עשו את שלהן. מכאן התחילה השיחה הקצרה לקבל סממנים ציוניים שלא ברור אם מורים אחרים שאינם יהודיים כפי שהיו המורות לאנגלית היו נותנים לי ולתלמידים לבצע- דיברנו על הכותל המערבי, על בית המקדש שנחרב, על עיר דוד, על ים המלח ועל שרית חדד, מושגים מתוך מלאי המידע שדלו התלמידים בעיקר בביתם ופחות בבית ספרם. לבסוף סיכמנו בחלוקת מסטיק בזוקה שגרמה להתלהבות מדהימה בקרב התלמידים, "כבר לא מרשים לייבא אותם לכאן" הסביר לי אחד התלמידים וביקש מסטיק נוסף לאחיו הקטן.

גן הילדים הנמצא בקומה התחתונה של בית הספר הוא גן ציורי שכל קירותיו מעוטרים בפרחים צבעוניים, פרפרים וציורים פרי טושם של הילדים הקטנטנים, זה המקום היחיד בבית הספר שהגננות תולות את הכל ומדובר כאן בעשרות ציורים הקשורים לחגי ישראל ולירושלים שביניהם פתאום עולה וצצה שוב ושוב תמונתו של אבי האומה מודבקת לגוף מצוייר, נדמה כי הגן הוא מקום שבו דווקא מאפשרים לילדים להבין את זהותם הדתית בצורה חופשית למדי אך מסיור קצר שערכתי לבדי ללא מלווה (שלא כבדרך כלל) הגעתי למסקנה שככל שעולים בקומות הבניין ובגיל הילדים בהתאם הקשר לישראל וליהדות הולך ויורד.

מהי הזהות האישית של כל תלמיד או משפחה במקום הזה? על השאלה הזו לא הצלחתי לענות, במפגש עם התלמידים הבנתי שאת רוב ידיעותיהם בדבר זהותם שלהם הם רוכשים בביתם ופחות בבית הספר, כל זאת בתוך המסגרת האחרת של הרחוב - למרות שלא היו אלה ימי חג הרחובות היו מלאים בדגלי הלאום, בכל פינת רחוב מתנוססת דמותו של אבי האומה ובכל מפגש בין שני רחובות נבנה מסגד חדש או משופץ מסגד עתיק, המואזין שובר את המולת הרחוב באחת והרחוב נעשה דומם לפתע. בית הכנסת לעומת זאת, בדומה לבית הספר הוא מבנה מבוצר היטב ורק על שער הכניסה הכבד יש עיטור של מספר פסוקים מתוך התנ"ך, כל השאר נראה כחלק מהנוף במדרחוב לשפת הנהר ובכלל ללא מראה מיוחד.

ערב יורד על העיר, תפילה נוספת של המואזין קורעת את השמים והעננים מתפזרים לאיטם. באולם גדול מתכנסים תלמידים נציגים משלושה בתי ספר... סרטון מוקרן על מסך לבן. התלמידים מתארים בסרטון את מסעם המשותף אל מסגד, כנסייה ובית כנסת, חווית היכרות עם אנשי דת, קיום פאנל מומחים בנושא סובלנות... נדמה לרגע כי אם היינו נותנים לילדים לנהל את העולם זה מזמן שלא היו כאן מלחמות. לאחר שתיים או שלוש דקות עולות בזה אחר זה להקות המחול... בחלקו האחרון של הערב עולים התלמידים ומציגים פואמות שכתבו, אחת מדקלמת על היופי שבסובלנות, האמת והפריחה של הפרחים המעטרים בתקופה זו את איי התנועה. כולם מגלגלים מילים על שלום ותקווה ולבסוף במקהלה אחת גדולה הם קוראים בעברית: "שאו עיניכם אל המזרח כי משם תזרח השמש".

מתוך תמימות או מתוך אמונה אמיתית שזה מה שהעתיד צופן בחובו אני רוצה להאמין שאלה הילדים שיהיו חלק ממנהיגי העולם ושידעו להצעיד אותו כדי שיהיה מקום שטוב וקל יותר לחיות בו, בו יינתן חופש מלא לכל דיעה ודת, בו יוכלו הילדים לדבר על מה שהם ולא יצטרכו להסתיר את עולמם כפי שעשו היהודים פעמים רבות במקומות שונים במהלך ההיסטוריה.

אל בית ספר זה, צריך היה להביא פעם תלמידים ישראלים, החוויה תהיה מכוננת לשני הצדדים, צד אחד המסמל את החופש וצד אחר המסמל את הגלות המסתתרת. בסך הכל כל הילדים אותו דבר, גם כאן הם נמצאים בפייסבוק או באיי.סי.קיו. אך אתרים רבים אחרים נחסמו על ידי הממשלה, גם כאן הם אוהבים לשחק כדורגל ולקרוא סיפורים או לדבר אחד עם השני בהפסקות אך כאן הם לא מדברים ולא יודעים הרבה על מה שקורה בעולם ואילו ילדי ישראל מחוברים יותר למציאות העולמית ולתהליכים המתרחשים בסביבה הישראלית, אולי בגלל שישראל היא מדינה קטנה ואולי בגלל שהמציאות הישראלית מחייבת את כולם לבחור לצפות בחדשות מידי יום כדי לבדוק מה קרה ומה קורה ביומיום.

הנה בית ספר סגור ומסוגר לעומת בית הספר אותו אני מכיר שמרשה גם לצאת החוצה כדי לשאוף אוויר ולהריח את ריח הפריחה האביבי. הנה בית ספר שכדי להגיע אליו עורכים נהגי ההסעות נסיעות במסלולים משתנים מידי יום לעומת בית הספר אותו אני מכיר אליו מגיעים התלמידים בהליכה רגלית קלה. הנה בית ספר שלא מסוגל להתמודד עם שאלות קשות על העבר וההיסטוריה היהודית אם מתוך אילוצים פוליטיים ואם מתוך אי יכולת אמיתית תמימה  לעומת בית הספר אותו אני מכיר ובו מותר לדבר על הכל, לשאול שאלות ולקבל מידע בערוצים פתוחים.

בסיכומו של דבר בית הספר היהודי הזה זקוק לקשר עם בית ספר ישראלי, הן כמקור לקבלת משאבים עבריים (ספרים, רעיונות, אומנויות) והן כבאר התורמת ממימיה לתחזוקת הזהות היהודית של התלמידים והמורים – ראיתי זאת באפשרות שביקורי פתח בפניהם, חלק מהמורים דיברו על דברים שמתקשים לדבר עליהם, התלמידים היו רעבים לתשובות ולמגע עם מישהו שמגיע מארץ הקודש ולפתע כשעברתי במסדרונות בין הילדים היה נדמה לי כאילו הם התמלאו באור המוכר לי כל כך ממסדרונות בית הספר שלנו ובחיוכים של תקווה.

ביום קיץ גשום בארץ זרה
לא נשאר ממך כלום
נשארה רק מחשבה
והזמן התכווץ
לשבריר של שניה

                     ביום קיץ גשום בארץ זרה
                    סכנה לאורך הגבולות שלי
                    סכנה
                    לא נשאר ממך כלום
                    ביום קיץ גשום
                    והזמן מתכווץ

                                              הגיע הזמן לנשום עמוק
                                              הגיע הזמן להתגעגע
                                              הגיע הזמן לנשום עמוק
                                              הגיע הזמן לחזור הביתה
                                              הגיע הזמן רק להיות

(בארץ זרה / ברי סחרוף)

 

 

 

קול קורא – בני אנוסים - גיורא ברק

                                       אנוסי ספרד ופורטוגל ושיבת ציון של שנות האלפיים                

תופעת "האנוסים", מוכרת בעיקר בתחום המחקר ההיסטורי. במשך מאות בשנים אולצו יהודים, מסיבות של קנאה וקנאות תיאולוגית, להמיר את דתם. רבים אבדו לעם אך רבים מאוד המשיכו לשמור בסתר  את מנהגי היהדות, ככל שיכלו, וראו בעצמם יהודים גמורים.  לאחר הוצאת צוו-הגירוש מספרד המירו דתם רבבות, וחמש שנים מאוחר יותר, בפורטוגל, אליה היגרו רוב מגורשי-ספרד, אולצו כל יהודיה להתנצר באחת. רובם, המשיכו לשמור את יהדותם בסתר, בפורטוגל עצמה ובמושבות ב"עולם החדש", שם, כך סברו האנוסים יוכלו לשמור את דתם בחופשיות יתרה.

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מרתקת - אנשים ששמרו כל מיני "מנהגים מוזרים וסתומים" מבינים, בסיוע האינטרנט,  כי אותם מנהגים, שירשו "מבית-סבא", הם מצוות יהודיות, היינו הם צאצאים לעם היהודי. מסתבר כי חרף האנטישמיות הגואה בעולם, קיים דחף משמעותי לחיפוש שורשים יהודיים בקרב ציבורים שלמים. כך נוצרות קהילות של "בני אנוסים" או "אנוסים ז'וז" עם שמות ברוח דומה, הפועלים ומצהירים על רצונם לחבור שוב לעמם. לנוכח הדגשתן של "עליות מיוחסות" ועם תהליך מתמשך של הפרטת העליה לישראל, נדחקים בני האנוסים לטיפולם של ארגונים בלתי ממלכתיים. חלקם עושים עבודה מצוינת וחלקם מרעים את המצב בשל מניעים זרים. סוגיה זו כה מודרת מן השיח הציבורי הישראלי, עד כי מרביתנו אף אינם יודעים לנסחה במילים.

אנו יודעים כי השואה שמחקה מיליוני יהודים, מחקה גם את צאצאיהם שלעולם לא ייולדו ועל כן, מגיע מספר החסרים בין שורותינו, הרבה מעבר לששה מיליון. דווקא משום כך, אל לנו לשכוח גזירה היסטורית אחרת, זו שפגעה אנושות ביהודי ספרד ופורטוגל ועם זאת הותירה ציבור עצום של צאצאי אנוסים. צאצאים אלה, אחינו הם המבקשים לשוב לחיק העם היהודי ולנחלת אבות בארץ ישראל. כשהעולם היהודי בתפוצות עומד בסכנת התמעטות מחמת התבוללות נרחבת ולנוכח איום דמוגרפי בארץ ישראל, כמהים  אחינו האבודים ללימוד יהודי ולמעשה ציוני.

 בין צאצאי האנוסים הללו ישנם מדינאים, אנשי רוח, מדענים ובעלי מלאכה שאת תרומתם הפוטנציאלית ליישובה ולשגשוגה של מדינת ישראל, ניתן רק לשער.

האם נשב מנגד עת מתדפקים אחינו על שערי הארץ המובטחת? האם לא נרצה לתרום את חלקנו לתיקון העוול ההיסטורי?

אני מבקש מכם העוסקים בעמיות יהודית לסייע לי באיתור מתנדבים דוברי שפות שונות, המוכנים לסייע בטיפול בעניין זה, באמצעות האינטרנט.

אני מבקש מכם המחנכים, לשוחח על כך בכתות ואף להתגייס במסגרת של מידה משולבת פרויקטים, לאיסוף מידע רלוונטי. ביחד ניאבק על התודעה היהודית הציבורית וניתן לצאצאי האנוסים, פנים ושמות.

אנא פנו אלי לשם קבלת מידע נוסף בנושא.

בברכה,

גיורא ברק

guiora.barak@gmail.com

נתון בערבון - נגה כוכבי

 

נָתוּן בָּעֵרָבוֹן - חינוך לעמיות יהודית

נגה כוכבי

(התפרסם בכתב עת "האומה" גיליון 191, ראש השנה תשע"ד)

גבולות הזהות

מורשתו של עם ישראל איננה מבקשת גילויי אנטישמיות או מצב של מלחמה, לשם סימונם של גבולות הזהות. נהפוך הוא, תרבות ישראל המדגישה את המחלוקת לשם שמיים[1] ואת גישת בקש שלום ורדפהו,[2] יש בה יסודות איתנים. ארבעה הם עמודי תווך עליהם יכולה לסמוך כל קהילה מקהילות ישראל: הזיכרון הקולקטיבי, ארון הספרים היהודי, מועדי ישראל והלשון העברית. ואף על פי כן, גם אם נתעלם מהגדרת הזהות היהודית הליבראלית שאיננה חוששת מהתבוללות ומאובדן נכסי רוח, עדיין קל מדי ליפול למלכודת של הגדרת הזהות היהודית דווקא על דרך השלילה. הרי מתי נזכר יהודי כי כזה הוא? צא ולמד ברישא של פיסקה זו.

עמיות כמושג מאחד

 שאלת יחסי הגומלין בין הגולה לבין ארץ ישראל, מעולם לא חדלה להיות אקטואלית. השחקנים התחלפו במרוצת ההיסטוריה ועמם הנסיבות, אך בכל הנוגע לשאלות המרכזיות, נראה כי הללו נותרו כשהיו. אחת העדויות לכך, הנה מערכת המושגים המלווה את הזיקות בין חלקיו השונים של אותו עם והנותנת ביטוי לדיאלוג רב השנים ולהתפתחויות רעיוניות בו. בניסיון ליצור שפה משותפת, נוצרו הביטויים ההולכים ומכים שורש בשפה הבין קהילתית: "הקהילה היהודית הגלובלית" (The Global Jewish Community) ו"עמיות יהודית" (Jewish Peoplehood).[3]  מושגים אלה הנדמים ניטראליים, או לפחות תקינים מבחינה פוליטית, לכאורה אינם מחייבים את העמדתה של מדינת ישראל במרכז העולם היהודי ובוודאי לא שוללים את קיומם של החיים בגולה.

האינטראקציה מבנה סולידריות בעולם היהודי

 מדינת ישראל של שנת 2013, עדיין נאבקת על קיומה וזעקתו של דוד בן גוריון אל נציגי ההנהגה היהודית האמריקנית: "אי אפשר שתכזיבו"[4], רלוונטית גם היום. תמיכתם ומעורבותם של יהודי הגולה, מצטרפת לפועלם של היושבים בציון, אלה אשר שומרים על הבית הלאומי בגופם, תחת איום מתמיד. אך חוויית האיום איננה נחלתם הבלעדית של הישראלים, שכן קהילות יהודיות מסוימות באירופה אינן מניפות את דגל ישראל בגלוי ובתי כנסת ובתי ספר יהודיים ברחבי העולם, עדיין מוקפים בשומרים חמושים. הן בארץ ישראל והן מחוצה לה, חרדים יהודים ממה שיאמרו הגויים והמילים "נפש יהודי הומייה" אינן קונסנזוס, אפילו לא בקרב היהודים עצמם. כחלק מן הפתרון לתחלואים אלה, מתקיימת העשייה החינוכית הבין קהילתית, הנאבקת לקדם מנהיגות ערכית משותפת ליהודי הארץ וליהודי הגולה.

לדיאלוג הסבוך וארוך השנים שבין ישראל לבין הקהילות שמחוצה לה, נכנס הספר  מי מנהיג? של גבריאל שפר והדס רוט טולדנו. כותרתו של הספר נוגעת לא רק בשאלת ההגמוניה ביחסי ישראל תפוצות, אלא גם בצורך הדוחק לבדוק מי לוקח אחריות על ארגון השטח הכאוטי כל כך. מחבריו של הספר, מעודדים בחינה מחודשת של תהליכי קבלת החלטות מנקודת המבט הישראלית, ודוחפים לנקיטת עמדה ממלכתית. בשיטתיות ותוך הבניה של תשתית אינפורמטיבית, מתקרבים הקוראים לערעור על האידיאולוגיה ועל התפיסה "הציונית-ישראלוצנטרית מסורתית ארכאית, שאינן מותאמות למצב הנוכחי של התפוצה היהודית ולקשריה הבעייתיים עם מדינת ישראל".[5]  שמונה תחומים של המלצות, מנסחים מחברי הספר, לשימושה של ממשלת ישראל.[6] מבלי להיכנס לפירוט של כל ההצעות, נקודה שראוי להדגיש היא, שהאחריות לשינוי מסורה בראש ובראשונה, בידי ההנהגה הישראלית, אלא שבניגוד לתפיסות הישנות[7] גורסים המחברים, יש לוותר על הפטרונות הישראלית המתנשאת בשיח עם יהדות התפוצות.[8] אף כי גדול הפיתוי לדבר גם על התנשאות מכיוונם של אלה המתיימרים לייצג את הקול היהודי האמריקאי (למשל הקולות המבקשים להכתיב טרמינולוגיה שלא תכעיס תורמים פוטנציאליים), לא אעשה זאת כדי שלא תוסח הדעת אל השוליים. העיקר אותו אני מבקשת להדגיש הוא שהרשת המתפתחת בין נציגי מוסדות חינוכיים בארץ ובגולה, מושתתת על ההבנה כי ענווה איננה התבטלות עצמית וכי סובלנות תתקיים לאורך זמן, רק אם תגיע ממקום של עוצמה פנימית.

העיסוק האינטנסיבי והחיפוש הכמעט נואש אחרי מקורות העוצמה, בא לידי ביטוי גם במספר רב של פרסומים פדגוגיים, הדנים בזיקה ההדדית שבין ישראל לתפוצות. ז'אנר זה היושב על המשבצת של חינוך פוליטי, שלעתים יש לו זיקה גם לשיקולים כלכליים, מציף את עולם החינוך הישראלי בעשורים האחרונים, ובו תפיסה ציונית מהלכת לצידה של תפיסה פוסט ציונית.[9] כתיבה אקדמית מגויסת איננה עניין חדש והדבר שב ועולה במציאות הישראלית המורכבת. במבוא שכתב יחיעם ויץ לקובץ המאמרים החשוב  בין חזון לרוויזיה, הוא עומד על דבריו של יעקב כ"ץ אשר יצא נגד "העירוב שבין אמביציה מדעית לבין אמביציה פוליטית ואידאולוגית".[10] טענה זו אקטואלית ביותר והיא נותנת משנה תוקף לצורך לקבוע מדיניות ישראלית ברורה בעניין יחסי ישראל ותפוצותיה בשדה החינוכי. יש שיאמרו כי הסתעפות המחשבה הציונית לכיוונים סותרים ומנוגדים, מעידה על התפוררותה המתמשכת של המחשבה האומתית. ואולם, נראה כי אל ההגות הזאת אין לגשת מתוך מאפייניהן הייחודיים של הגישות השונות, כי אם מתוך האינטראקציות ביניהן.[11] במילים אחרות וברוח דבריו של יוסף גורני, הכוח שיאחד את השברים הוא דווקא המתח המתמיד המייצר את הויכוח, את ההתרסה ואת התקשורת ביניהם.[12]

בין חוזה לחזון

עם ישראל שנע תדיר בין גורלו לבין ייעודו,[13] נדרש גם במאה העשרים ואחת, להתמודד עם חורבן המרכז ועם הולדתה של תפוצה. בית המקדש שחרב פעמיים, הותיר אפקט שאריתי רב עוצמה לדורות הבאים, אך הפצע הנורא בלב האומה, היה גם מצע לצמיחה של ענפים חדשים ורעננים מתוך האפר בישראל ומחוצה לה. היצירה הרוחנית של יהדות הגולה לדורותיה, היתה כה אדירה עד שבצד הכמיהה הטקסית והנפשית לארץ ישראל הפדויה, ניכרו גם סימנים של היטשטשות הגבולות בין מרכז ותפוצה. אפילו הקמתה של מדינת ישראל ברוח חזונם של הנביאים ועל רקעה של השואה, לא היה בה די כדי שישראל כמרכז רוחני ליהודים כולם, תהיה מוסכמת על כלל ישראל. עיצובה של מדינה ריבונית יהודית בעת החדשה, העמידה את היהדות של הגולה הנוחה בת זמננו, במבחן זהות חדש. יהדות ארצות הברית, הציבור היהודי הגדול ביותר מחוץ לישראל היום, על גישתו הדו ערכית למדינת ישראל וכן גם שאר ציבורי ישראל בעולם, מושפעים ממספר סוגיות שלצורך הדיון, אפשר לקוראן באמצעות שתי נקודות מבט שונות:

א-     ראיית ישראל כמרכז: 1. התייחסות לישראל מפריזמה של השקפת עולם דתית, פוליטית, רוחנית או תרבותית. 2. קושי להשתחרר מן התפיסה כי מדינת ישראל הנה תעודת ביטוח ליהודי העולם, על רקעו של ניסיון היסטורי מר ובאין יכולת לנבא את עוצמתן של מגמות אנטישמיות פוטנציאליות בגולה בת זמננו. 3. חרדה ממגמות מתמשכות של התבוללות, מטשטוש הזהות ומאובדן המורשת היהודית בעידן פוסט מודרני.

ב-      צמצום מרכזיותה של ישראל או דחיקתה: 1. התנגדות לאוריינטציה הפוליטית והחברתית של ישראל היום. 2. קושי להתמודד עם מצב של "נאמנות כפולה" כלפי המדינה המארחת וכלפי מדינת היהודים. 3. רצון להיטמע בקרבה של החברה הגויית המארחת, משיקולים כלכליים, חברתיים, משפחתיים, פוליטיים ונפשיים.

מצדן הטוב, מזמנות שתי נקודות מבט אלה, יצירה של אין ספור גוונים וקולות, ומצדן הרע הן מזמינות פלגנות והיחלשות.

המובן מאליו איננו מובן

בדפוסים חוזרים, נע עם ישראל על הציר שבין פחד קיומי, לבין שאיפה לטפח חברה מתוקנת וצודקת. במסלול שהוא ידוע מראש, נדרשת התעקשות על רשת ביטחון לעם, שכל כמה שלא ינסה, לעולם לא יהיה כשאר הגויים. רשת הביטחון הזאת, שבה מנגנונים מכונני זהות[14] מנהלים רב שיח בן אלפי שנים, עם היסוד האמוני ועם היסוד האינטלקטואלי, משמרת זיקות קבועות ומשתנות בין רכיביה השונים של המהות היהודית. ובכל זאת, נראה כי דווקא במדינת ישראל, הזירה הטבעית ביותר לטיפוחו של חינוך יהודי, רבים הם בתי הספר שמסתפקים בפולקלור היהודי ומוותרים על נכסי הרוח ועל הדידקטיקה היהודית. בעוד שאין ויכוח על חשיבותה של המעבדה בלימודי המדעים, הרי שבבתי הספר הממלכתיים, מעטים הם המורים למקצועות התנ"ך שעושים שימוש בכלי הלימוד המהווים חלק אינטגראלי ממקצוע זה. יתרה מזאת, המקצוע הישן תושב"ע, הותאם למציאות "רבת נרטיבים" והפך למקצוע הלימודי "תרבות ישראל". באין חובת לימוד שיטתי של משניות ובאין חובת הכרות עם המידות בהן נדרשת התורה, הולכת ומתחזקת מגמת הויתור. שיטת הפלפול והשליטה היהודית במיומנויות חשיבה מסדר גבוה, כגון מידת בניין אב או גזירה שווה, זרים לרבים מתלמידי ישראל שמבלי דעת ויתרו על פיקדון הרוח. המניעים לכך מנומקים היטב ברטוריקה של נאורות, קידמה והומניזם. הנימוקים כל כך משכנעים, עד שהדור הצעיר המנוטרל מכלי עבודה פרטיקולאריים,  נוסע בשמחה לרוות ממעיינות זרים, בטרם לגם את מימיו ומבלי להבין שגם "אזרח העולם" זקוק לדרכון משלו. במילים מעט בוטות ניתן לומר, כי  הדגשת הפדגוגיה האוניברסאלית ודחיקה גסה של הפדגוגיה היהודית, תורמות להתרוקנותה של העגלה בדרך לבתי ספר מדגימים באמריקה, בפינלנד ובסינגפור.

תחנות בתכנית החינוכית לעמיות יהודית

התכנית החינוכית לעמיות יהודית אשר את יסודותיה הראשונים הנחתי בקיץ 2003 , חותרת לאורך כל הדרך, להעצמתה של האוריינות היהודית בראייה גלובלית. נוכחותו של השורש ח.ת.ר במשפט הקודם, איננו מקרי ומטרתו לעודד הרהורים באשר לאסטרטגית "באור ובסתר", שנדרשה לפחות בתחילת הדרך. השנים הראשונות (בערך עד 2008) הושקעו בעיקר בהכשרת הלבבות בבתי ספר שאינם דתיים, וכך מורים לתנ"ך, אנגלית, ספרות, מתמטיקה ועוד, פיתחו דרכים שונות להטמעתו של לימוד יהודי. בתהליך דנן, ניתן להצביע על השתתפות בהשתלמויות ייעודיות ("גמול עם ציון") ויותר מכך בהתכנסויות עצמאיות של "מורי עמיות" בבתים פרטיים בשעות הערב, למה שכונה על ידם "בית מדרש למורי עמיות". מורים אלה  התאספו אחת למספר שבועות לשם בירור ערכי בעזרתו של דף לימוד ובו טקסטים מארון הספרים היהודי המסורתי והחדש.[15] הדיון המתמשך, הועשר באמצעות התקשרויות של מורים ישראלים עם מורים בתפוצות ועודד תרגום של חלקים מן ההסכמות ומן הוויכוחים, לפעולות אופרטיביות. המעבר המהיר יחסית מהלכה למעשה, לימד את המורים השותפים בתכנית, כי הכמיהה לטיפוח הזהות והמורשת בקרב מחנכים יהודיים בארץ ישראל ובתפוצות, לא תמיד הולמת תכניות עבודה אשר נקבעו בדרג של מקבלי ההחלטות. ההליכה במרחב לא לגמרי מוגדר בבתי ספר שאינם דתיים, הניבה גם רמיזות ואמירות לפיהן הדגשה של החינוך היהודי היא "גזענית", בעלת מאפיינים "קיצוניים", "מתנשאת" או למצער "איננה רלוונטית". אך ביטויים מילוליים ממין זה, הופיעו רק בשוליים ולא היה בכוחם לעצור את הפעולות ההולכות ומתרבות בהקשר של חינוך יהודי מוצהר וגלוי.[16] רבים הם הצרכים בבתי הספר ונדמה כי אף פעם אין די משאבים לממנם, משום כך וגם מפני הרצון להקטין התנגדויות במערכת, חלק הארי של משאבי התכנית לעמיות יהודית, גויס לאורך כל הדרך, מן המגזר השלישי.

 

קונים ומוכרים

חבילת הביקור לבני נוער המגיעים מן התפוצות לביקור בישראל, יש בה כדי לעורר את הרגש החם כלפי הארץ וכלפי אחיהם החיים בה. אך יש לזכור שהן מושתתות בעיקר על זיקות פוליטיות, כלכליות ואמוציונאליות. הערוץ החינוכי המתקיים בעסקאות תיור שכאלה, איננו פורמאלי ולא אחת הוא מעודד השטחה של ידע והתנהלות מתמיהה. הקק"ל, רשות העתיקות, רשות הטבע והגנים, הסוכנות היהודית ההסתדרות הציונית העולמית וארגונים נוספים, מושכים את התיירות היהודית לישראל ולמפגשים אנושיים מגוונים. הצעירים המתיירים, מתבוננים באתר מורשת ומצטלמים על רקעו, שומעים הסבר מן המדריך ואולי אפילו מסננים מעט חול עם ארכיאולוג חדור מוטיבציה. אלו הן אפיזודות המופקדות לעתים קרובות, בידיהם של העובדים עבור משרדי הנסיעות ואחריתן איש לא יידע, בעיקר משום שמחקר הערכה שאיננו "מטעם", טרם פרץ אל תודעת הציבור. היות וכך הם פני הדברים, במרבית בתי הספר הישראליים היום[17], המורה לא זוכה לתפקיד של ממש בעיצובה של  תפיסת כלל ישראל. במפגש חי עם נציגי יהדות התפוצות, הוא נקרא אל הדגל (אם בכלל), לשם מילוי משבצת של פעילות רנדומאלית נטולת תהליך חינוכי והקשר פדגוגי כללי.  הנה כי כן, שוב בולט בהיעדרו המימד הבית ספרי ועמו גם מקומו החשוב של המחנך העברי.

ולסיום

המנהלים של המסעות התיירותיים בציון המתחדשת, ימשיכו להפיק מן הקבוצות שלהם צלילי התפעלות, יסחטו מן המשתתפים דמעה עת תזרח השמש על הר מצדה וירטיטו את לבם במוזיאון יד ושם.[18] זה חשוב ולא עומד בסתירה לאפיק בו פוסעים יותר ויותר מורים שהחליטו לא להמתין לדרג של מקבלי ההחלטות. זהו האפיק בו מתבקש דיון מוסרי, לא רק בעניין המשלחות הנכנסות, אלא גם בעניין המשלחות היוצאות אל הגולה. כי זאת יש לומר, מדיניות עמומה כלפי יחסי ישראל והתפוצות בשדה החינוכי וטיפול שנוי במחלוקת במימונן של קבוצות הנוסעים, מעצבים בית גידול להתנהגות כמעט פיראטית בקרב שורה של עמותות ושלל ארגונים. שאלת עליונותם של המסעות ההמוניים לפולין על פני ספרד ופורטוגל, מבקשת אף היא לצאת אל האור הציבורי, או לפחות אל שולחנותיהם של מקבלי ההחלטות החינוכיות. זאת ועוד, גירוש ספרד, תולדות האנוסים ונדחי ישראל בכלל[19], טרם קיבלו את מקומם הראוי בבתי הספר, קל וחומר בתודעתה של האומה.  השפה השולטת בזירת יחסי ישראל ותפוצות הגולה, איננה שפתם של אנשי חינוך, כי אם שפתם של העסקנים. הרכנת ראש בפני אמריקניזציה של החינוך היהודי, מסייעת כנראה בגיוס תרומות כספיות, אך היא מזיקה ביותר לטיפוחה של התודעה האומתית ולזקיפות הקומה היהודית והציונית. אל לנו לחשוש מהגייתם הרועמת של ביטויים טעונים כמו גולה אטרקטיבית, עולים ויורדים, איום דמוגראפי או התבוללות. אדרבא, ראוי כי נעודד את מורי ישראל לעסוק במילים הללו בכובד ראש, הן בחדרי המורים והן בחדרי הכיתות. מטבע הדברים, בניו ומנהיגיו העתידיים של העולם היהודי, יושבים היום בכיתות הלימוד, ועל כן, בטרם נכנעת תודעתם הצעירה למשחקי מציאות מדומה ולאינדוקטרינציה פוסט מודרנית, יש להרחיב את תמונת עולמם. משרד החינוך הישראלי כבר אינו יכול להישאר מאחור ובוודאי שאינו יכול לצפות כי תהיה זו 'הסוכנות היהודית' שתטמיע את תפיסת עמיות יהודית בסדר היום הבית ספרי. משימות גדולות מתדפקות על דלתו של משרד החינוך ובהן: פריצה מאורגנת של מרחבי זמן ומקום באמצעות למידה מבוססת טכנולוגיה  מסדר חדש, מפגשים שיטתיים עם מדענים וחוקרים בעולם היהודי , עיצוב מרחבי למידה ייעודיים לטיפוחה של אוריינות יהודית בתפיסת כלל ישראל והובלה אמיצה של שותפויות בית ספריות בין ישראל לגולה. אולי בתהליך שחלק ממנו יוקדש לפיתוחן של משימות אלה, יזכה הדור הבא לגיבורי תרבות מסוג חדש, כאלה השואלים כהלכה ומשיבים לעניין.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

[1]  אבות, ה', י"ז.

[2]  תהילים, ל"ד, ט"ו.

[3]  Mark A. Raider, 'Idealism, vision, and Pragmatism-Stephen S. Wise, Nahum Goldman, and Abba Hillel Silver', Statesman Without a State, SUNY Press & Tel Aviv University (2009)  p. 142.                             

ריידר משתמש כאן במילה peoplehood שהלכה והתפתחה בעשורים האחרונים, לשם התייחסות לאירועים בשנים בהן מילה כזאת לא הייתה מוכרת. ור' גם: Simon Rabinovitch, Jews & Diaspora Nationalism: Writings On Jewish Peoplehood In Europe & The United States, Brandeis University Press, Waltham, Massachusetts (2012).                                                    

[4] דוד בן גוריון, חזון ודרך, כרך 2, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תל אביב (1951) עמ' 368-349.  

[5] גבריאל שפר והדס רוט טולדנו, מי מנהיג? על יחסי ישראל והתפוצה היהודית, מכון ון ליר בירושלים, הקיבוץ המאוחד (2006) עמ' 293. השקפת העולם של גבריאל שפר ניכרת היטב בפרסומיו השונים והיא משתרעת על פני מספר עשורים. יש לציין כי בחלקם הופקו כתביו במוסדות בעלי אמירה פוליטית. אך בין אם פרסם את דבריו באמצעות מכון ון ליר בירושלים ובין אם באמצעות מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום ( גבריאל שפר ואייל צור, "למען ציון לא אחשה"?: יחס יהדות התפוצה לירושלים, אוניברסיטת תל אביב, מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום, תל אביב (2012) ), הדבר אינו מוריד מחשיבותה של התמונה העשירה שפורס שפר בפני העוסקים בעתידה של מדינת ישראל מבעד לפריזמה של יחסי ישראל והתפוצות (ר' למשל גבריאל שפר (עורך), יחסי ישראל והתפוצות, כמוקד בחשיבה על עתיד מדינת ישראל : דיון בהשתתפותם של חיים יחיל, מרדכי בר-און, גבריאל שפר, עם עובד, תל אביב (1974). ) בהקשר זה, יש לקרוא את המסמך הפרגמאטי שערך שפר ובו התוויה של מדיניות רב-סטרית בתפיסה של עולם יהודי גלובלי. ההמלצה המרכזית הנובעת ממנו, מבקשת את הקמתו של גוף חדש ("הרשות") החותר לשידוד מערכות במבנה הארגוני של כלל הגופים הישראלים הרלוונטיים לדיון ישראל-גולה:  גבריאל שפר, יחסי ישראל והתפוצה היהודית : הצורך בשינויים מהותיים - מסמך מדיניות - , מכון ון ליר בירושלים (2007).

[6] שפר וטולדנו- מי מנהיג, עמ' 291-150.

[7]  ולא זה המקום לפתח את הנושא של שוללי הגולה מול מכשיריה, וגם לא את ההתפתחות ההיסטורית של דיון זה בזירה הישראלית.

[8] ר' תגובה של משה יגר, שכיהן בשורה תפקידים במשרד החוץ לספרם של שפר ורוט טולדנו: משה יגר, "למי הבכורה לישראל או לתפוצות", כיוונים חדשים, 16 (2007) עמ' 141-128.

[9]  תופעה ההולכת ותופסת תאוצה באופן בולט משנות התשעים ובגל של עיסוק מוגבר מראשית שנות האלפיים. בחיבור מצומצם זה, אזכיר רק מקצת המוסדות העוסקים בטיפוח קשרי ישראל והתפוצות, באמצעות פרסומים אקדמיים או אקדמיים למחצה וכן באמצעות מגוון פרקטיקות חינוכיות ואחרות: בית התפוצות, מטה השותפויות של הסוכנות היהודית לישראל, מכון שלום הרטמן בירושלים, מכון מופ"ת בתל אביב, המדרשה במכללת אורנים ועוד. גם רשימת הפרסומים ארוכה ביותר ובהם: משה שנר, להיות יהודי באלף השלישי: הצעה ל"סדר יום" לימודי במערכת החינוך בישראל ובתפוצות, מכון מופ"ת, תל אביב (2008); ראובן גרבר,  הומניזם ישראלי: מציונות רוחנית לזהות ישראלית , הוצאת מכון מופ"ת, תל אביב (2011); אבי שגיא, המסע היהודי ישראלי: שאלות של זהות ושל תרבות, מכון שלום הרטמן, ירושלים (2006); אילן גור זאב גור זאב, לקראת חינוך לגלותיות: רב-תרבותיות, פוסט-קולוניאליזם וחינוך-שכנגד בעידן הפוסט-מודרני, רסלינג, תל אביב (2004) ועוד. ישנם פרסומים שנכתבו לכאורה למען אנשי חינוך, אך בפועל, אינם משרתים את המורים, ולמעט מקרים נדירים שבנדירים, אפילו לא את המורים המעטים שכן עוסקים בחינוך לעמיות יהודית. דברים אלה אמורים גם לגבי ספרו של מ. שנר שהזכרתי לעיל וגם לגבי פרסום המבקש להיות "מתווה עיוני ומעשי להוראה ולמידה": נעמה צבר-בן יהושע, גדעון שמעוני ונורית חמו (עורכים), עמיות יהודית: מתווה עיוני ומעשי להוראה ולמידה, בית התפוצות, תל אביב (2009). אלו חומרים עיוניים מעניינים בפני עצמם, אך אין בהם כדי לסייע בעבודת השטח היומיומית.

[10]  יחיעם ויץ (עורך), בין חזון לרוויזיה: מאה שנות היסטוריוגרפיה ציונית, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים (1997) עמ' 7.

[11]  ר' למשל הדיון על היחס בין אושוויץ וירושלים כסמלים מעצבי תודעה יהודית בת זמננו ועל ההבדלים בהתייחסות כלפי סמלים אלה של ישראל והתפוצות. אצל יוסף גורני, בין אושוויץ לירושלים, עם עובד, תל אביב (1998) עמ' 246.

ר' גם דוגמא של יצירה רוחנית הממחישה את מידת האקטואליות של סוגיית תפיסת הגולה, ושל הזיקה בין חלקים רחוקים ביותר בעולם היהודי., באמצעות תשובה ספרותית פוסט ציונית מספטמבר 2011. זהו מענה בן זמננו לפיוט של יהודה הלוי הכמה לציון מן הגולה של ימי הביניים. אף כי תשובה שכזאת, מנוסחת כאלטרנטיבה מתריסה לעולם שאיננו עוד, הרי בעצם ההתרסה, נשמר הזיכרון ונשמר גם אותו עולם המחפש את מימושו במציאות החדשה.

כֶּבֶל ארה"ב- אלירן זרד

אָנֹכִי בְמִזְרָח וְלִבִּי בְּסוֹף מַעֲרָב

אֵיך אֶטְעָמָה אֶת אֲשֶׁר אוֹכַל וְאֵיך יֶעֱרַב

אֵיכָה אֲשַׁלֵּם תַּפְנוּקַי וְתַעֲנוּגוֹתַי, בְּעוֹד

אֲנִי בְּחֶבֶל צִיּוֹן וֶאֱדוֹם מֵעֵבֶר יַם רַב,

יָקָר בְּעֵינֵי אָחוֹז כָּל טוּב ארה"ב, כְּמו

תֶּעֱלַם מֵעֵינַי זַעֲקַת דְּבִיר נֶחְרַב.

אלירן זרד, עין פרת, עלון המדרשה הישראלית למנהיגות חברתית, ספטמבר (2011) עמ' 12.

[13]  על תפיסת ברית גורל וברית יעוד: הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק, איש האמונה, ירושלים (תשל"ה) עמ' 68-65.

[14]  העמידה על יסודות מכונני זהות בימים של בלבול מלווה את ההגות היהודית המחנכת, לאורך הדורות. דוגמא אחת מני רבות, עוצבה על רקעו של מאבק השפות בשנת 1913,  ויש בה כדי לשרת את מחנכי ישראל באשר הם: "ברחמים רבים עלינו להביט על הבנים המבולבלים ברעיון ובמעשה בדורנו, ולתמכם בכל אשר תשיג ידינו, לקרבם להתורה והיהדות בכל דרכי נועם שבעולם"- אברהם יצחק הכהן קוק, אגרות הראי"ה , כרך שני תרע"א-תרע"ה, ירושלים, תש"ו (1946) עמ'  קמ"ב-קמ"ג.

[15]  "בית מדרש למורי עמיות" נמשך כשלוש שנים בקבוצות שמספר חבריהן הגיע עד עשרים מורים ומורות. מרבית המפגשים הונחו על ידי המורה אביתר גוזנר מביה"ס הריאלי העברי בחיפה ואל חלקם הוזמנו אורחים ממגוון מוסדות, שרצו ללמוד את המודל החינוכי.

[16]  בין פעולות אלה, אציין באופן מיוחד שני מודלים חינוכיים שיצרתי: "סנהדרין תלמידים" וסביבת הלמידה "סלע המחלוקת".

[17]  ישנן דוגמאות ספורות שחורגות מכלל זה, כזה הוא בי"ס ליאו באק בחיפה, אשר על מקומם המרשים של מוריו ושל מנהליו בהובלה של תפיסת כלל ישראל, ראוי שייכתב מאמר נפרד. בבתי ספר נוספים, ישנה התגייסות של "מורי עמיות", אך זוהי התגייסות של יחידי סגולה ולא כל מנהליהם מעודדים זאת.

[18]  על עיצובה של זהות קולקטיבית באמצעות תיירות יהודית, ר' למשל:

Shaul Kelner, "Constructing Jewish Belonging through Mass Tourism: Self-

Narration in Israel Experience Programs", Dynamic Belonging: Contemporary Jewish Collective Identities, Harvey E. Goldberg, Steven M. Cohen & Ezra Kopelowitz (editors), Berghahn Books, New York Oxford (2012)  pp. 173-189.

[19]  לעיון ראשוני: יצחק בן צבי, (עורך א. ראובני), נדחי ישראל, יד יצחק בן צבי, ירושלים (1967); אליהו בירנבוים, (עורך יואב שורק), יהודי עולמי: מסעות אל ההיסטוריה המופלאה והקהילות העלומות, מקור ראשון, תל אביב (2010); וכן על נדחי ישראל בארץ ישראל: צבי מסיני, התחברות: בעיית ארץ ישראל, שורשיה ופתרונה, ליעד, נתניה (2008).