נתון בערבון - נגה כוכבי

 

נָתוּן בָּעֵרָבוֹן - חינוך לעמיות יהודית

נגה כוכבי

(התפרסם בכתב עת "האומה" גיליון 191, ראש השנה תשע"ד)

גבולות הזהות

מורשתו של עם ישראל איננה מבקשת גילויי אנטישמיות או מצב של מלחמה, לשם סימונם של גבולות הזהות. נהפוך הוא, תרבות ישראל המדגישה את המחלוקת לשם שמיים[1] ואת גישת בקש שלום ורדפהו,[2] יש בה יסודות איתנים. ארבעה הם עמודי תווך עליהם יכולה לסמוך כל קהילה מקהילות ישראל: הזיכרון הקולקטיבי, ארון הספרים היהודי, מועדי ישראל והלשון העברית. ואף על פי כן, גם אם נתעלם מהגדרת הזהות היהודית הליבראלית שאיננה חוששת מהתבוללות ומאובדן נכסי רוח, עדיין קל מדי ליפול למלכודת של הגדרת הזהות היהודית דווקא על דרך השלילה. הרי מתי נזכר יהודי כי כזה הוא? צא ולמד ברישא של פיסקה זו.

עמיות כמושג מאחד

 שאלת יחסי הגומלין בין הגולה לבין ארץ ישראל, מעולם לא חדלה להיות אקטואלית. השחקנים התחלפו במרוצת ההיסטוריה ועמם הנסיבות, אך בכל הנוגע לשאלות המרכזיות, נראה כי הללו נותרו כשהיו. אחת העדויות לכך, הנה מערכת המושגים המלווה את הזיקות בין חלקיו השונים של אותו עם והנותנת ביטוי לדיאלוג רב השנים ולהתפתחויות רעיוניות בו. בניסיון ליצור שפה משותפת, נוצרו הביטויים ההולכים ומכים שורש בשפה הבין קהילתית: "הקהילה היהודית הגלובלית" (The Global Jewish Community) ו"עמיות יהודית" (Jewish Peoplehood).[3]  מושגים אלה הנדמים ניטראליים, או לפחות תקינים מבחינה פוליטית, לכאורה אינם מחייבים את העמדתה של מדינת ישראל במרכז העולם היהודי ובוודאי לא שוללים את קיומם של החיים בגולה.

האינטראקציה מבנה סולידריות בעולם היהודי

 מדינת ישראל של שנת 2013, עדיין נאבקת על קיומה וזעקתו של דוד בן גוריון אל נציגי ההנהגה היהודית האמריקנית: "אי אפשר שתכזיבו"[4], רלוונטית גם היום. תמיכתם ומעורבותם של יהודי הגולה, מצטרפת לפועלם של היושבים בציון, אלה אשר שומרים על הבית הלאומי בגופם, תחת איום מתמיד. אך חוויית האיום איננה נחלתם הבלעדית של הישראלים, שכן קהילות יהודיות מסוימות באירופה אינן מניפות את דגל ישראל בגלוי ובתי כנסת ובתי ספר יהודיים ברחבי העולם, עדיין מוקפים בשומרים חמושים. הן בארץ ישראל והן מחוצה לה, חרדים יהודים ממה שיאמרו הגויים והמילים "נפש יהודי הומייה" אינן קונסנזוס, אפילו לא בקרב היהודים עצמם. כחלק מן הפתרון לתחלואים אלה, מתקיימת העשייה החינוכית הבין קהילתית, הנאבקת לקדם מנהיגות ערכית משותפת ליהודי הארץ וליהודי הגולה.

לדיאלוג הסבוך וארוך השנים שבין ישראל לבין הקהילות שמחוצה לה, נכנס הספר  מי מנהיג? של גבריאל שפר והדס רוט טולדנו. כותרתו של הספר נוגעת לא רק בשאלת ההגמוניה ביחסי ישראל תפוצות, אלא גם בצורך הדוחק לבדוק מי לוקח אחריות על ארגון השטח הכאוטי כל כך. מחבריו של הספר, מעודדים בחינה מחודשת של תהליכי קבלת החלטות מנקודת המבט הישראלית, ודוחפים לנקיטת עמדה ממלכתית. בשיטתיות ותוך הבניה של תשתית אינפורמטיבית, מתקרבים הקוראים לערעור על האידיאולוגיה ועל התפיסה "הציונית-ישראלוצנטרית מסורתית ארכאית, שאינן מותאמות למצב הנוכחי של התפוצה היהודית ולקשריה הבעייתיים עם מדינת ישראל".[5]  שמונה תחומים של המלצות, מנסחים מחברי הספר, לשימושה של ממשלת ישראל.[6] מבלי להיכנס לפירוט של כל ההצעות, נקודה שראוי להדגיש היא, שהאחריות לשינוי מסורה בראש ובראשונה, בידי ההנהגה הישראלית, אלא שבניגוד לתפיסות הישנות[7] גורסים המחברים, יש לוותר על הפטרונות הישראלית המתנשאת בשיח עם יהדות התפוצות.[8] אף כי גדול הפיתוי לדבר גם על התנשאות מכיוונם של אלה המתיימרים לייצג את הקול היהודי האמריקאי (למשל הקולות המבקשים להכתיב טרמינולוגיה שלא תכעיס תורמים פוטנציאליים), לא אעשה זאת כדי שלא תוסח הדעת אל השוליים. העיקר אותו אני מבקשת להדגיש הוא שהרשת המתפתחת בין נציגי מוסדות חינוכיים בארץ ובגולה, מושתתת על ההבנה כי ענווה איננה התבטלות עצמית וכי סובלנות תתקיים לאורך זמן, רק אם תגיע ממקום של עוצמה פנימית.

העיסוק האינטנסיבי והחיפוש הכמעט נואש אחרי מקורות העוצמה, בא לידי ביטוי גם במספר רב של פרסומים פדגוגיים, הדנים בזיקה ההדדית שבין ישראל לתפוצות. ז'אנר זה היושב על המשבצת של חינוך פוליטי, שלעתים יש לו זיקה גם לשיקולים כלכליים, מציף את עולם החינוך הישראלי בעשורים האחרונים, ובו תפיסה ציונית מהלכת לצידה של תפיסה פוסט ציונית.[9] כתיבה אקדמית מגויסת איננה עניין חדש והדבר שב ועולה במציאות הישראלית המורכבת. במבוא שכתב יחיעם ויץ לקובץ המאמרים החשוב  בין חזון לרוויזיה, הוא עומד על דבריו של יעקב כ"ץ אשר יצא נגד "העירוב שבין אמביציה מדעית לבין אמביציה פוליטית ואידאולוגית".[10] טענה זו אקטואלית ביותר והיא נותנת משנה תוקף לצורך לקבוע מדיניות ישראלית ברורה בעניין יחסי ישראל ותפוצותיה בשדה החינוכי. יש שיאמרו כי הסתעפות המחשבה הציונית לכיוונים סותרים ומנוגדים, מעידה על התפוררותה המתמשכת של המחשבה האומתית. ואולם, נראה כי אל ההגות הזאת אין לגשת מתוך מאפייניהן הייחודיים של הגישות השונות, כי אם מתוך האינטראקציות ביניהן.[11] במילים אחרות וברוח דבריו של יוסף גורני, הכוח שיאחד את השברים הוא דווקא המתח המתמיד המייצר את הויכוח, את ההתרסה ואת התקשורת ביניהם.[12]

בין חוזה לחזון

עם ישראל שנע תדיר בין גורלו לבין ייעודו,[13] נדרש גם במאה העשרים ואחת, להתמודד עם חורבן המרכז ועם הולדתה של תפוצה. בית המקדש שחרב פעמיים, הותיר אפקט שאריתי רב עוצמה לדורות הבאים, אך הפצע הנורא בלב האומה, היה גם מצע לצמיחה של ענפים חדשים ורעננים מתוך האפר בישראל ומחוצה לה. היצירה הרוחנית של יהדות הגולה לדורותיה, היתה כה אדירה עד שבצד הכמיהה הטקסית והנפשית לארץ ישראל הפדויה, ניכרו גם סימנים של היטשטשות הגבולות בין מרכז ותפוצה. אפילו הקמתה של מדינת ישראל ברוח חזונם של הנביאים ועל רקעה של השואה, לא היה בה די כדי שישראל כמרכז רוחני ליהודים כולם, תהיה מוסכמת על כלל ישראל. עיצובה של מדינה ריבונית יהודית בעת החדשה, העמידה את היהדות של הגולה הנוחה בת זמננו, במבחן זהות חדש. יהדות ארצות הברית, הציבור היהודי הגדול ביותר מחוץ לישראל היום, על גישתו הדו ערכית למדינת ישראל וכן גם שאר ציבורי ישראל בעולם, מושפעים ממספר סוגיות שלצורך הדיון, אפשר לקוראן באמצעות שתי נקודות מבט שונות:

א-     ראיית ישראל כמרכז: 1. התייחסות לישראל מפריזמה של השקפת עולם דתית, פוליטית, רוחנית או תרבותית. 2. קושי להשתחרר מן התפיסה כי מדינת ישראל הנה תעודת ביטוח ליהודי העולם, על רקעו של ניסיון היסטורי מר ובאין יכולת לנבא את עוצמתן של מגמות אנטישמיות פוטנציאליות בגולה בת זמננו. 3. חרדה ממגמות מתמשכות של התבוללות, מטשטוש הזהות ומאובדן המורשת היהודית בעידן פוסט מודרני.

ב-      צמצום מרכזיותה של ישראל או דחיקתה: 1. התנגדות לאוריינטציה הפוליטית והחברתית של ישראל היום. 2. קושי להתמודד עם מצב של "נאמנות כפולה" כלפי המדינה המארחת וכלפי מדינת היהודים. 3. רצון להיטמע בקרבה של החברה הגויית המארחת, משיקולים כלכליים, חברתיים, משפחתיים, פוליטיים ונפשיים.

מצדן הטוב, מזמנות שתי נקודות מבט אלה, יצירה של אין ספור גוונים וקולות, ומצדן הרע הן מזמינות פלגנות והיחלשות.

המובן מאליו איננו מובן

בדפוסים חוזרים, נע עם ישראל על הציר שבין פחד קיומי, לבין שאיפה לטפח חברה מתוקנת וצודקת. במסלול שהוא ידוע מראש, נדרשת התעקשות על רשת ביטחון לעם, שכל כמה שלא ינסה, לעולם לא יהיה כשאר הגויים. רשת הביטחון הזאת, שבה מנגנונים מכונני זהות[14] מנהלים רב שיח בן אלפי שנים, עם היסוד האמוני ועם היסוד האינטלקטואלי, משמרת זיקות קבועות ומשתנות בין רכיביה השונים של המהות היהודית. ובכל זאת, נראה כי דווקא במדינת ישראל, הזירה הטבעית ביותר לטיפוחו של חינוך יהודי, רבים הם בתי הספר שמסתפקים בפולקלור היהודי ומוותרים על נכסי הרוח ועל הדידקטיקה היהודית. בעוד שאין ויכוח על חשיבותה של המעבדה בלימודי המדעים, הרי שבבתי הספר הממלכתיים, מעטים הם המורים למקצועות התנ"ך שעושים שימוש בכלי הלימוד המהווים חלק אינטגראלי ממקצוע זה. יתרה מזאת, המקצוע הישן תושב"ע, הותאם למציאות "רבת נרטיבים" והפך למקצוע הלימודי "תרבות ישראל". באין חובת לימוד שיטתי של משניות ובאין חובת הכרות עם המידות בהן נדרשת התורה, הולכת ומתחזקת מגמת הויתור. שיטת הפלפול והשליטה היהודית במיומנויות חשיבה מסדר גבוה, כגון מידת בניין אב או גזירה שווה, זרים לרבים מתלמידי ישראל שמבלי דעת ויתרו על פיקדון הרוח. המניעים לכך מנומקים היטב ברטוריקה של נאורות, קידמה והומניזם. הנימוקים כל כך משכנעים, עד שהדור הצעיר המנוטרל מכלי עבודה פרטיקולאריים,  נוסע בשמחה לרוות ממעיינות זרים, בטרם לגם את מימיו ומבלי להבין שגם "אזרח העולם" זקוק לדרכון משלו. במילים מעט בוטות ניתן לומר, כי  הדגשת הפדגוגיה האוניברסאלית ודחיקה גסה של הפדגוגיה היהודית, תורמות להתרוקנותה של העגלה בדרך לבתי ספר מדגימים באמריקה, בפינלנד ובסינגפור.

תחנות בתכנית החינוכית לעמיות יהודית

התכנית החינוכית לעמיות יהודית אשר את יסודותיה הראשונים הנחתי בקיץ 2003 , חותרת לאורך כל הדרך, להעצמתה של האוריינות היהודית בראייה גלובלית. נוכחותו של השורש ח.ת.ר במשפט הקודם, איננו מקרי ומטרתו לעודד הרהורים באשר לאסטרטגית "באור ובסתר", שנדרשה לפחות בתחילת הדרך. השנים הראשונות (בערך עד 2008) הושקעו בעיקר בהכשרת הלבבות בבתי ספר שאינם דתיים, וכך מורים לתנ"ך, אנגלית, ספרות, מתמטיקה ועוד, פיתחו דרכים שונות להטמעתו של לימוד יהודי. בתהליך דנן, ניתן להצביע על השתתפות בהשתלמויות ייעודיות ("גמול עם ציון") ויותר מכך בהתכנסויות עצמאיות של "מורי עמיות" בבתים פרטיים בשעות הערב, למה שכונה על ידם "בית מדרש למורי עמיות". מורים אלה  התאספו אחת למספר שבועות לשם בירור ערכי בעזרתו של דף לימוד ובו טקסטים מארון הספרים היהודי המסורתי והחדש.[15] הדיון המתמשך, הועשר באמצעות התקשרויות של מורים ישראלים עם מורים בתפוצות ועודד תרגום של חלקים מן ההסכמות ומן הוויכוחים, לפעולות אופרטיביות. המעבר המהיר יחסית מהלכה למעשה, לימד את המורים השותפים בתכנית, כי הכמיהה לטיפוח הזהות והמורשת בקרב מחנכים יהודיים בארץ ישראל ובתפוצות, לא תמיד הולמת תכניות עבודה אשר נקבעו בדרג של מקבלי ההחלטות. ההליכה במרחב לא לגמרי מוגדר בבתי ספר שאינם דתיים, הניבה גם רמיזות ואמירות לפיהן הדגשה של החינוך היהודי היא "גזענית", בעלת מאפיינים "קיצוניים", "מתנשאת" או למצער "איננה רלוונטית". אך ביטויים מילוליים ממין זה, הופיעו רק בשוליים ולא היה בכוחם לעצור את הפעולות ההולכות ומתרבות בהקשר של חינוך יהודי מוצהר וגלוי.[16] רבים הם הצרכים בבתי הספר ונדמה כי אף פעם אין די משאבים לממנם, משום כך וגם מפני הרצון להקטין התנגדויות במערכת, חלק הארי של משאבי התכנית לעמיות יהודית, גויס לאורך כל הדרך, מן המגזר השלישי.

 

קונים ומוכרים

חבילת הביקור לבני נוער המגיעים מן התפוצות לביקור בישראל, יש בה כדי לעורר את הרגש החם כלפי הארץ וכלפי אחיהם החיים בה. אך יש לזכור שהן מושתתות בעיקר על זיקות פוליטיות, כלכליות ואמוציונאליות. הערוץ החינוכי המתקיים בעסקאות תיור שכאלה, איננו פורמאלי ולא אחת הוא מעודד השטחה של ידע והתנהלות מתמיהה. הקק"ל, רשות העתיקות, רשות הטבע והגנים, הסוכנות היהודית ההסתדרות הציונית העולמית וארגונים נוספים, מושכים את התיירות היהודית לישראל ולמפגשים אנושיים מגוונים. הצעירים המתיירים, מתבוננים באתר מורשת ומצטלמים על רקעו, שומעים הסבר מן המדריך ואולי אפילו מסננים מעט חול עם ארכיאולוג חדור מוטיבציה. אלו הן אפיזודות המופקדות לעתים קרובות, בידיהם של העובדים עבור משרדי הנסיעות ואחריתן איש לא יידע, בעיקר משום שמחקר הערכה שאיננו "מטעם", טרם פרץ אל תודעת הציבור. היות וכך הם פני הדברים, במרבית בתי הספר הישראליים היום[17], המורה לא זוכה לתפקיד של ממש בעיצובה של  תפיסת כלל ישראל. במפגש חי עם נציגי יהדות התפוצות, הוא נקרא אל הדגל (אם בכלל), לשם מילוי משבצת של פעילות רנדומאלית נטולת תהליך חינוכי והקשר פדגוגי כללי.  הנה כי כן, שוב בולט בהיעדרו המימד הבית ספרי ועמו גם מקומו החשוב של המחנך העברי.

ולסיום

המנהלים של המסעות התיירותיים בציון המתחדשת, ימשיכו להפיק מן הקבוצות שלהם צלילי התפעלות, יסחטו מן המשתתפים דמעה עת תזרח השמש על הר מצדה וירטיטו את לבם במוזיאון יד ושם.[18] זה חשוב ולא עומד בסתירה לאפיק בו פוסעים יותר ויותר מורים שהחליטו לא להמתין לדרג של מקבלי ההחלטות. זהו האפיק בו מתבקש דיון מוסרי, לא רק בעניין המשלחות הנכנסות, אלא גם בעניין המשלחות היוצאות אל הגולה. כי זאת יש לומר, מדיניות עמומה כלפי יחסי ישראל והתפוצות בשדה החינוכי וטיפול שנוי במחלוקת במימונן של קבוצות הנוסעים, מעצבים בית גידול להתנהגות כמעט פיראטית בקרב שורה של עמותות ושלל ארגונים. שאלת עליונותם של המסעות ההמוניים לפולין על פני ספרד ופורטוגל, מבקשת אף היא לצאת אל האור הציבורי, או לפחות אל שולחנותיהם של מקבלי ההחלטות החינוכיות. זאת ועוד, גירוש ספרד, תולדות האנוסים ונדחי ישראל בכלל[19], טרם קיבלו את מקומם הראוי בבתי הספר, קל וחומר בתודעתה של האומה.  השפה השולטת בזירת יחסי ישראל ותפוצות הגולה, איננה שפתם של אנשי חינוך, כי אם שפתם של העסקנים. הרכנת ראש בפני אמריקניזציה של החינוך היהודי, מסייעת כנראה בגיוס תרומות כספיות, אך היא מזיקה ביותר לטיפוחה של התודעה האומתית ולזקיפות הקומה היהודית והציונית. אל לנו לחשוש מהגייתם הרועמת של ביטויים טעונים כמו גולה אטרקטיבית, עולים ויורדים, איום דמוגראפי או התבוללות. אדרבא, ראוי כי נעודד את מורי ישראל לעסוק במילים הללו בכובד ראש, הן בחדרי המורים והן בחדרי הכיתות. מטבע הדברים, בניו ומנהיגיו העתידיים של העולם היהודי, יושבים היום בכיתות הלימוד, ועל כן, בטרם נכנעת תודעתם הצעירה למשחקי מציאות מדומה ולאינדוקטרינציה פוסט מודרנית, יש להרחיב את תמונת עולמם. משרד החינוך הישראלי כבר אינו יכול להישאר מאחור ובוודאי שאינו יכול לצפות כי תהיה זו 'הסוכנות היהודית' שתטמיע את תפיסת עמיות יהודית בסדר היום הבית ספרי. משימות גדולות מתדפקות על דלתו של משרד החינוך ובהן: פריצה מאורגנת של מרחבי זמן ומקום באמצעות למידה מבוססת טכנולוגיה  מסדר חדש, מפגשים שיטתיים עם מדענים וחוקרים בעולם היהודי , עיצוב מרחבי למידה ייעודיים לטיפוחה של אוריינות יהודית בתפיסת כלל ישראל והובלה אמיצה של שותפויות בית ספריות בין ישראל לגולה. אולי בתהליך שחלק ממנו יוקדש לפיתוחן של משימות אלה, יזכה הדור הבא לגיבורי תרבות מסוג חדש, כאלה השואלים כהלכה ומשיבים לעניין.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

[1]  אבות, ה', י"ז.

[2]  תהילים, ל"ד, ט"ו.

[3]  Mark A. Raider, 'Idealism, vision, and Pragmatism-Stephen S. Wise, Nahum Goldman, and Abba Hillel Silver', Statesman Without a State, SUNY Press & Tel Aviv University (2009)  p. 142.                             

ריידר משתמש כאן במילה peoplehood שהלכה והתפתחה בעשורים האחרונים, לשם התייחסות לאירועים בשנים בהן מילה כזאת לא הייתה מוכרת. ור' גם: Simon Rabinovitch, Jews & Diaspora Nationalism: Writings On Jewish Peoplehood In Europe & The United States, Brandeis University Press, Waltham, Massachusetts (2012).                                                    

[4] דוד בן גוריון, חזון ודרך, כרך 2, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תל אביב (1951) עמ' 368-349.  

[5] גבריאל שפר והדס רוט טולדנו, מי מנהיג? על יחסי ישראל והתפוצה היהודית, מכון ון ליר בירושלים, הקיבוץ המאוחד (2006) עמ' 293. השקפת העולם של גבריאל שפר ניכרת היטב בפרסומיו השונים והיא משתרעת על פני מספר עשורים. יש לציין כי בחלקם הופקו כתביו במוסדות בעלי אמירה פוליטית. אך בין אם פרסם את דבריו באמצעות מכון ון ליר בירושלים ובין אם באמצעות מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום ( גבריאל שפר ואייל צור, "למען ציון לא אחשה"?: יחס יהדות התפוצה לירושלים, אוניברסיטת תל אביב, מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום, תל אביב (2012) ), הדבר אינו מוריד מחשיבותה של התמונה העשירה שפורס שפר בפני העוסקים בעתידה של מדינת ישראל מבעד לפריזמה של יחסי ישראל והתפוצות (ר' למשל גבריאל שפר (עורך), יחסי ישראל והתפוצות, כמוקד בחשיבה על עתיד מדינת ישראל : דיון בהשתתפותם של חיים יחיל, מרדכי בר-און, גבריאל שפר, עם עובד, תל אביב (1974). ) בהקשר זה, יש לקרוא את המסמך הפרגמאטי שערך שפר ובו התוויה של מדיניות רב-סטרית בתפיסה של עולם יהודי גלובלי. ההמלצה המרכזית הנובעת ממנו, מבקשת את הקמתו של גוף חדש ("הרשות") החותר לשידוד מערכות במבנה הארגוני של כלל הגופים הישראלים הרלוונטיים לדיון ישראל-גולה:  גבריאל שפר, יחסי ישראל והתפוצה היהודית : הצורך בשינויים מהותיים - מסמך מדיניות - , מכון ון ליר בירושלים (2007).

[6] שפר וטולדנו- מי מנהיג, עמ' 291-150.

[7]  ולא זה המקום לפתח את הנושא של שוללי הגולה מול מכשיריה, וגם לא את ההתפתחות ההיסטורית של דיון זה בזירה הישראלית.

[8] ר' תגובה של משה יגר, שכיהן בשורה תפקידים במשרד החוץ לספרם של שפר ורוט טולדנו: משה יגר, "למי הבכורה לישראל או לתפוצות", כיוונים חדשים, 16 (2007) עמ' 141-128.

[9]  תופעה ההולכת ותופסת תאוצה באופן בולט משנות התשעים ובגל של עיסוק מוגבר מראשית שנות האלפיים. בחיבור מצומצם זה, אזכיר רק מקצת המוסדות העוסקים בטיפוח קשרי ישראל והתפוצות, באמצעות פרסומים אקדמיים או אקדמיים למחצה וכן באמצעות מגוון פרקטיקות חינוכיות ואחרות: בית התפוצות, מטה השותפויות של הסוכנות היהודית לישראל, מכון שלום הרטמן בירושלים, מכון מופ"ת בתל אביב, המדרשה במכללת אורנים ועוד. גם רשימת הפרסומים ארוכה ביותר ובהם: משה שנר, להיות יהודי באלף השלישי: הצעה ל"סדר יום" לימודי במערכת החינוך בישראל ובתפוצות, מכון מופ"ת, תל אביב (2008); ראובן גרבר,  הומניזם ישראלי: מציונות רוחנית לזהות ישראלית , הוצאת מכון מופ"ת, תל אביב (2011); אבי שגיא, המסע היהודי ישראלי: שאלות של זהות ושל תרבות, מכון שלום הרטמן, ירושלים (2006); אילן גור זאב גור זאב, לקראת חינוך לגלותיות: רב-תרבותיות, פוסט-קולוניאליזם וחינוך-שכנגד בעידן הפוסט-מודרני, רסלינג, תל אביב (2004) ועוד. ישנם פרסומים שנכתבו לכאורה למען אנשי חינוך, אך בפועל, אינם משרתים את המורים, ולמעט מקרים נדירים שבנדירים, אפילו לא את המורים המעטים שכן עוסקים בחינוך לעמיות יהודית. דברים אלה אמורים גם לגבי ספרו של מ. שנר שהזכרתי לעיל וגם לגבי פרסום המבקש להיות "מתווה עיוני ומעשי להוראה ולמידה": נעמה צבר-בן יהושע, גדעון שמעוני ונורית חמו (עורכים), עמיות יהודית: מתווה עיוני ומעשי להוראה ולמידה, בית התפוצות, תל אביב (2009). אלו חומרים עיוניים מעניינים בפני עצמם, אך אין בהם כדי לסייע בעבודת השטח היומיומית.

[10]  יחיעם ויץ (עורך), בין חזון לרוויזיה: מאה שנות היסטוריוגרפיה ציונית, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים (1997) עמ' 7.

[11]  ר' למשל הדיון על היחס בין אושוויץ וירושלים כסמלים מעצבי תודעה יהודית בת זמננו ועל ההבדלים בהתייחסות כלפי סמלים אלה של ישראל והתפוצות. אצל יוסף גורני, בין אושוויץ לירושלים, עם עובד, תל אביב (1998) עמ' 246.

ר' גם דוגמא של יצירה רוחנית הממחישה את מידת האקטואליות של סוגיית תפיסת הגולה, ושל הזיקה בין חלקים רחוקים ביותר בעולם היהודי., באמצעות תשובה ספרותית פוסט ציונית מספטמבר 2011. זהו מענה בן זמננו לפיוט של יהודה הלוי הכמה לציון מן הגולה של ימי הביניים. אף כי תשובה שכזאת, מנוסחת כאלטרנטיבה מתריסה לעולם שאיננו עוד, הרי בעצם ההתרסה, נשמר הזיכרון ונשמר גם אותו עולם המחפש את מימושו במציאות החדשה.

כֶּבֶל ארה"ב- אלירן זרד

אָנֹכִי בְמִזְרָח וְלִבִּי בְּסוֹף מַעֲרָב

אֵיך אֶטְעָמָה אֶת אֲשֶׁר אוֹכַל וְאֵיך יֶעֱרַב

אֵיכָה אֲשַׁלֵּם תַּפְנוּקַי וְתַעֲנוּגוֹתַי, בְּעוֹד

אֲנִי בְּחֶבֶל צִיּוֹן וֶאֱדוֹם מֵעֵבֶר יַם רַב,

יָקָר בְּעֵינֵי אָחוֹז כָּל טוּב ארה"ב, כְּמו

תֶּעֱלַם מֵעֵינַי זַעֲקַת דְּבִיר נֶחְרַב.

אלירן זרד, עין פרת, עלון המדרשה הישראלית למנהיגות חברתית, ספטמבר (2011) עמ' 12.

[13]  על תפיסת ברית גורל וברית יעוד: הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק, איש האמונה, ירושלים (תשל"ה) עמ' 68-65.

[14]  העמידה על יסודות מכונני זהות בימים של בלבול מלווה את ההגות היהודית המחנכת, לאורך הדורות. דוגמא אחת מני רבות, עוצבה על רקעו של מאבק השפות בשנת 1913,  ויש בה כדי לשרת את מחנכי ישראל באשר הם: "ברחמים רבים עלינו להביט על הבנים המבולבלים ברעיון ובמעשה בדורנו, ולתמכם בכל אשר תשיג ידינו, לקרבם להתורה והיהדות בכל דרכי נועם שבעולם"- אברהם יצחק הכהן קוק, אגרות הראי"ה , כרך שני תרע"א-תרע"ה, ירושלים, תש"ו (1946) עמ'  קמ"ב-קמ"ג.

[15]  "בית מדרש למורי עמיות" נמשך כשלוש שנים בקבוצות שמספר חבריהן הגיע עד עשרים מורים ומורות. מרבית המפגשים הונחו על ידי המורה אביתר גוזנר מביה"ס הריאלי העברי בחיפה ואל חלקם הוזמנו אורחים ממגוון מוסדות, שרצו ללמוד את המודל החינוכי.

[16]  בין פעולות אלה, אציין באופן מיוחד שני מודלים חינוכיים שיצרתי: "סנהדרין תלמידים" וסביבת הלמידה "סלע המחלוקת".

[17]  ישנן דוגמאות ספורות שחורגות מכלל זה, כזה הוא בי"ס ליאו באק בחיפה, אשר על מקומם המרשים של מוריו ושל מנהליו בהובלה של תפיסת כלל ישראל, ראוי שייכתב מאמר נפרד. בבתי ספר נוספים, ישנה התגייסות של "מורי עמיות", אך זוהי התגייסות של יחידי סגולה ולא כל מנהליהם מעודדים זאת.

[18]  על עיצובה של זהות קולקטיבית באמצעות תיירות יהודית, ר' למשל:

Shaul Kelner, "Constructing Jewish Belonging through Mass Tourism: Self-

Narration in Israel Experience Programs", Dynamic Belonging: Contemporary Jewish Collective Identities, Harvey E. Goldberg, Steven M. Cohen & Ezra Kopelowitz (editors), Berghahn Books, New York Oxford (2012)  pp. 173-189.

[19]  לעיון ראשוני: יצחק בן צבי, (עורך א. ראובני), נדחי ישראל, יד יצחק בן צבי, ירושלים (1967); אליהו בירנבוים, (עורך יואב שורק), יהודי עולמי: מסעות אל ההיסטוריה המופלאה והקהילות העלומות, מקור ראשון, תל אביב (2010); וכן על נדחי ישראל בארץ ישראל: צבי מסיני, התחברות: בעיית ארץ ישראל, שורשיה ופתרונה, ליעד, נתניה (2008).