אפרת שלג - זה ( לא ) קשור אלי.

סיפור לילדים מאת אשת חינוך חרדית. מוגש לילדים היושבים בממדי"ם ולתלמידים בכתות עברית בגולה.

 

-"אני אביא בורקס מהמאפיה של אבא שלי" הכריזה שירה בקול רם.

- "ואני אכין פופקורן"! הודיעה צהלה.

- "אשאל את אחותי אם היא תוכל לעזור לי להכין עוגה" הוסיפה נעה.

וכך, הלכו הרוחות והתלהבו. כל אחת מבנות הכיתה ניסתה לתרום את חלקה, אם בהבאת כיבוד, או בהכנת תכנית למסיבה המתוכננת.

פרץ הקולות נדם באחת כשנכנסה המורה לכיתה.

 -"שלום בנות!" קידמה את פנינו. "שמח כאן היום, מה קורה? מה מתבשל כאן?"

כאילו במקהלה מתוכננת, ענינו כולנו כאחת:

-"אנחנו מתכננות מסיבה"!

-"מסיבה"? התפלאה המורה, "על מה ולמה? אבל בבקשה, ענינה לי אחת אחת" - הוסיפה, וליתר ביטחון קרבה את כפות ידיה לאוזניה, למקרה של תשובה קולקטיבית רועמת...

 חן התנדבה להסביר:

-"המורה, עברנו עכשיו תקופת מבחנים  מפרכת. למדנו, השקענו, התאמצנו. אנחנו רוצות קצת להתאוורר, לא מגיע לנו?"

השאלה היתה רטורית. חנה , בשם כולנו, לא התכוונה לשאול אם מגיעה לנו מסיבה כעת. ודאי מגיעה, אלא מה?

 

המורה נטלה פסק זמן קצר, בררה את המילים המתוכננות, ואז אמרה:

-"אכן, עברתן תקופה לא קלה, אני מסכימה איתכן שהיה כדאי לערוך מסיבה, להפיג את המתח, וליהנות מהחיים",

במתח חיכינו ל"אבל", והוא אכן הגיע:

 

-"אבל" המשיכה המורה מיד:

-"שכחתן באיזו תקופה אנו נמצאות?"

היה רגע דומיה, ואז שאלה טליה בקול:

-"את מתכוונת למלחמה בדרום?"

-"כן"!

- "מה זה קשור אלינו"? לא הבינה אילה. אנחנו, כידוע, גרות בפתח תקוה, רחוקות מהחזית, רגועות ובטוחות.

 

-"ודאי קשור אלינו" ניסתה המורה לענות - "אחים שלנו נמצאים בצרה ובמצוקה, חיילים נהרגים ונפצעים, משפחות שלמות חיות באימה ונמלטות לממ"דים מאימת הטילים, ואנחנו יכולות לחגוג כאילו דבר לא קרה?

 

ניצני הבנה נראו על פני הבנות. בזו אחר זו הן קלטו והפנימו את דברי המורה. אכן, עת צרה היא, לא מתאים לחגוג כעת בראוותנות.

 אבל  בניגוד לכולן, דווקא אני לא הסכמתי, והתמרדתי:

-"אז מה, המורה, אנחנו צריכות להיות בדיכאון בגלל המלחמה? אסור לנו לשמוח קצת?" שאלתי בהתרסה.

-"לא ולא, אסנת. אין שום סיבה להיכנס לדיכאון, עלינו להמשיך את השגרה ככל האפשר, ובאותה עת לזכור את אחינו הנתונים בסכנה, להשתתף עימם בצרתם ולנסות לעזור".

-"אבל מה כבר אנחנו יכולות לעשות, האם המלחמה תלויה בידינו"??

  -"אנחנו יכולות לעשות הרבה מאד"! קבעה המורה . –"אפשר לשלוח מכתבי עידוד לילדים הדרומיים, או להזמין אותם לכאן"

-"אפשר לשלוח להם ממתקים ומשחקים, להעלות את המוראל ולהנעים את השהות במקלטים" הציעה שירה.

-"ומעל הכול, אפשר להתפלל לסיום המלחמה, ולרפואת הפצועים!

-"לא צריך לשבת בחוסר מעש" סיכמה המורה.

 

השיעור התחיל, כולן התעניינו בו, כולן, מלבדי. משהו בתוכי עדין התקומם. בסדר, נבצע את כל מה שהציעה המורה, אבל מה כבר יקרה אם גם נחגוג? למי זה יפריע?

 

במחשבות אלו שבתי הביתה, ושיתפתי את הורי בדעותיי. גם הסבריהם נפלו על אוזניים אטומות. רציתי מסיבה וזהו!

כל אחר הצהרים הסתובבתי מצוברחת. למה צריך לבטל את המסיבה? מה זה יפריע ללוחמים או לנצורים???

ישבתי וקראתי בחדרי, בחוסר חשק מופגן. כשחשתי צמא, ניגשתי למטבח לשתות משהו. כנראה שחוסר הריכוז ליווה אותי גם לכאן, והכוס שהיתה בידי, החליקה, נפלה הישר אל הרצפה, והתנפצה לה לאלפי רסיסים  בקול רעש גדול.

 בלי הרבה מחשבה, התקדמתי לעבר מרפסת השירות, בכדי להביא מטאטא ולאסוף את השברים, מבלי לשים לב לעובדה שאני יחפה!

כששמתי לב, כבר היה מאוחר מידי...

את ה"איי" הקולני ניתן היה לשמוע , כך נדמה לי, בקול השכונה...

 

אבא מיהר לעברי. 

-"מה קרה"? הוא נבהל.

כשראה את הרצפה הזרועה בזכוכיות, ואת רגלי המדממת, הבין הכל. בלי שהיות מיותרות, הוא הגיש לי כיסא - "שבי" פקד, "אני בא לטפל בך, ילדה"

התיישבתי על הכסא, ממשיכה לילל, כשאבא מגיע עם תיק עזרה ראשונה.

 הוא רכן לעבר כף רגלי, איתר את מקום חדירת הרסיס, ומיהר לפעול  בהתאם:

בזריזות ובמיומנות שלף את הזכוכית, אחר ניקה את המקום וחיטא אותו, לבסוף עיטר את רגלי בתחבושת צחה, ועזר לי להגיע למיטה.

הוקל לי מעט, אם כי לא  לגמרי.

-"תודה, אבא" ניסיתי לחיך, ואחר נשכבתי קצת, מנסה להירגע מהטראומה ומהכאב.

 

תוך רגע הגיעה אמא, כוס תה מפנק בידה, ואהבה אימהית שזורה במילותיה:

- "הכל בסדר אסנת? את מרגישה יותר טוב?"

- "יהיה בסדר, אמא" הרגעתי אותה. עם הורים מסורים כאלו, איך לא?

אמא הפריחה נשיקה באוויר ופנתה לצאת מהחדר, כשלפתע סבה על עקבותיה

"בעצם, אסנת, למה את נשארת לשכב במיטה?"

-"אמא, עדין לא התאוששתי"

-"אבל אסנת, הרי רק הזרת שלך נפגעה, למה את נראית כולך מיוסרת, הרי כל הגוף בריא"!

 הסתכלתי על אמא בעיניים תמהות. מה הדיבורים האלו? לו לא היתה זו אמא, הייתי ממששת את מצחה לבדוק אם היא לא הוזה ולכן מדברת דיבורים משונים כאלו...

מה היא רוצה, שרק הזרת תשכב במיטה?

ולפתע, "נפל לי האסימון"...

 בבת אחת חדרה ההכרה למוחי, שאמא רומזת לי משהו, ואם מישהו דיבר פה שטויות, זו לאו דווקא אימא. זו ילדה שטענה שאם יש מלחמה בדרום- אפשר לחגוג ולהתעלם במרכז.

 האם אנחנו לא גוף אחד?

 משפחה אחת?

עם אחד?

 

-"הבנתי, הבנתי, אמא" השפלתי את ראשי.

 -בכיתה נסתפק לעת עתה במסיבה מאופקת לציון סיום המבחנים, ואת החגיגות נשמור לזמנים טובים יותר, שעוד יבואו.

 ואין לי ספק, הם עוד יבואו!

 

 

 

 

 

 

 

אלה אלכסנדר - מכתב מסן פרנסיסקו

שלום אלירן, רציתי להודות לך על המחווה המדהים שעשית, גוננת בגופך בזמן אזעקה בבאר- שבע, על אב צעיר ותינוקו מבלי שהכרת אותם.  למרות שזה ניראה לך מובן מאליו, זה לא. אני ישראלית שגרה בחו"ל וכאן אין לאנשים מושג ממה שקורה מחוץ לחצר האחורית שלהם. יש לחלקם שכן יודעים, דעות קיצוניות על מה שקורה בישראל. מה שרואים בחדשות פה לא משקף את מה שבאמת קורה בארץ. התמונה שמישהי צילמה ושותפה איתי על ידי חברה צימחה כנפיים! מאז ששיתפתי אותו עם חבריי בפייסבוק כולם משתפים עם כולם, ובכך לא רק שעזרת לאיש ולבנו התינוק, עזרת לשפר את התדמית של מדינת ישראל לאין שיעור. אלירן, אתה הפנים האמיתיות של המדינה ואני רוצה להודות לך מקרב לבי, לחזק את ידך וידי כל מגיני מדינת ישראל ולאחל לך כל טוב. תודה רבה, אלה

 

 

 

 

 

לורה פיליבה - לגור תחת אש ברעננה או תחת איום באיסטנבול?

בימים האחרונים, במיוחד לאחר הכניסה הקרקעית לעזה, חברים רבים ובני משפחה דואגים לי ולשלומי ברעננה הקטנה. זו העיר בה הכרתי את מציאות האזעקות לפני כשבוע. ממש כמו הילדים הקטנים שאני מלמדת, עד עכשיו האזעקה היחידה ששמעתי בחיי, הייתה לצורך תרגיל. נלחצתי, חשבתי שדקה וחצי לא תספיק ותוך דקה הייתי מחוץ לבית. בימים לאחר מכן, שמעתי אזעקה מספר פעמים: בביתי, בבית הספר כשהתלמידים שלי היו בדרך מבניין לבניין, כשהם היו במקלט ואתמול כשהייתי במעלית בבניין בדרך לחוף הרצליה. נגמרה האזעקה, חיכינו קצת ונסענו לחוף. כך אני התרגלתי למציאות החדשה. בהתחלה הייתי מתקשרת למשפחה אחרי כל אזעקה כדי שהם לא ייבהלו אבל ככל שאני התרגלתי כך גם הם.

לצערי הרב, המצב בטורקיה הוא בדיוק ההפך -  בהתחלה אף אחד לא דיבר על המתרחש בישראל, או בעזה. לא דיברו על הנערים היהודים שנחטפו ונרצחו, לא על הנער הערבי שנרצח, לא על הרקטות ולא על כיפת ברזל. למעשה, במערכה הזאת, הכל התחיל עם כמה כתבים קיצוניים שכתבו על הילדים ועל הנשים בעזה. אחר כך הגיעה זמרת (!) שאמרה "חבל שהיטלר לא הרג את כולם". ומכאן הדברים התחילו להתגלגל. כתבים ואזרחים שונים, התחילו להגיד שהקהילה היהודית מזרימה את כספיה לישראל, שההון של ישראל יושב בטורקיה. כמו כן, הם דרשו שהחכם באשי – הרב הראשי, יתנצל בשם ישראל ושיגיד כמה הוא מצטער על הילדים ועל הנשים בעזה. אחר כך הגיעו הכתבות בעיתונים הגדולים על הרס ישראלי בעזה, על ההרוגים, וכמובן סיפורי ילדים ונשים שאף אחד לא זכר לציין כי הם משמשים מגן אנושי לאנשי החמאס. הצד הישראלי קיבל ביטוי בכמה משפטים בלבד. הכתבים הקיצוניים ואחריהם ארדוגאן, התחילו להגיד שישראל תשלם מחיר מאוד כבד על מעשיה כי צעדיה גם פוגעות בקהילה יהודית בטורקיה וגם בעולם! הכתבים הלכו רחוק יותר ואמרו שקהילה היהודית לא תחשוב שהם אנטישמיים או יש להם משהו נגד היהודים שמתגוררים בטורקיה אלא, אם הם רוצים להמשיך לחיות בטורקיה בשלום ולהתקבל בחברה הטורקית כמו שהם התקבלו לפני 500 שנה אז הם צריכים להתפטר מהציונים שביניהם  ולעמוד מול ישראל ולהתנגד למעשיה. בקיצור, טורקיה מבקשת להצטייר בתור אנטי ישראלית, אנטי ציונית ואנטי מלחמה בעזה וחס וחלילה לא בתור אנטישמית. מכאן האדם התמים יכול להבין שהקהילה היהודית סתם שותקת ובקושי מוציאה מילה מהפה. סתם היהודים מפחדים לצאת לרחוב באיים שהם גדלו בהם, לסגור בית כנסת בשל המצב ובאמת שסתם מונעים התכנסויות חברתיות של בני נוער יהודים... האם אין טורקים, כתבים שקולטים את המצב? האם אין אנשים שמבינים שמה שקורה כאן זה לא בסדר וגם ארדוגאן וגם הכתבים האחרים כותבים על עזה רק כדי להסתיר מהציבור עד כמה המצב בטורקיה לא בסדר? בטח שיש, אבל הם במיעוט. הם המיעוט כמו הקהילה היהודית! יש כמה כתבים פה ושם שכותבים על כך באומץ וביושר, אבל כל השאר שותקים כדי לא להביא את עצמם אל הסכנה.

אז לכל מי ששואל ומתעניין, תודה רבה, אני בסדר, אנחנו בסדר ואנחנו בטוחים כאן ברעננה הקטנה. אבל מבחינת היהודים המצב בטורקיה הוא על הפנים, ובמילה אחת – מפחיד! לשלום משפחתי אני לא דואגת כי אני יודעת שהם בקושי יוצאים מהבית אבל אני דואגת לשלום חבריי, לילדיהם ולקהילה כולה. אני יודעת שגם הם מתפללים ליום שאחרי, שגם זה יעבור, יישאר כאפיזודה רעה וייגמר בעלייתן של כמה משפחות לישראל ובהגירתם של כמה בודדים או משפחות לארצות גולה אחרות, עד האירוע הבא. ככה זה בקהילה בטורקיה ועכשיו בואו נשמע איך זה בקהילות אחרות בעולם.

 

קובי נאור - מהתוורי ליש חרוב בלאדי - אל תראה לי את החרובים בעיר שלי

כפי שמרמז הפתגם המרוקאי שבכותרת, אספר אני על מה שאני מכיר ויודע, אספר מה זה להיות מיעוט במדינה של רוב -
מיעוט יהודי שנוא במרוקו, שצריך לומר שהשלטון דאג לכך שהשנאה ליהודים לא התבטאה בפוגרומים כמו במדינות ערב אחרות, אבל הייתה וגם הורגשה.
עלי זרקו אבנים ברחוב ילדים קטנים, עלי קראו קריאות ...גנאי "אל-ליהודי".
אני הרגשתי הרבה פעמים מפוחד ומאוים כילד קטן, וכך גם המבוגרים.
אבל ה"מיעוט" היהודי במרוקו אף פעם לא יצא לרחוב להפגין נגד המדינה או להתפרע, להניף דגלי ישראל, להבעיר צמיגים ולזרוק אבנים ובקבוקי תבערה על ערבים (כן, תאר לך באיזה אמצעים היו מדכאים שם אירוע כזה...).
המיעוט היהודי במרוקו לא נהינה מחופש ביטוי או מחשבה. את מדינת ישראל הס מלהזכיר, וכל הבעת הזדהות היתה אסורה.
המיעוט היהודי במרוקו לא נהנה מקשר ישיר עם מדינת ישראל. אפילו מכתבים אל ומאת קרובי משפחה בישראל נאלצנו להעביר דרך מדינה שלישית.
המיעוט היהודי במרוקו תלה את דגל המולדת המרוקנית ביום העצמאות המרוקני, ובכל בוקר עמדנו דום בבית הספר להנפת דגל המדינה ולשירת ההמנון. המיעוט היהודי במרוקו נשא תפילה לשלום המלך ולשלום הממלכה בבתי הכנסת בכל יום כיפור. וכמובן כיבד מאוד את המלך ואת השלטון.
המיעוט היהודי במרוקו לא העלה בדעתו לדרוש את "זכויותיו הלגיטימיות", לדרוש הקמת מדינה יהודית במרוקו, או לטעון ש"אנחנו היינו כאן קודם" או שישיבתנו שם 500 שנה מקנה לנו זכויות לאומיות. המיעוט היהודי במרוקו התפלל כל הזמן "לשנה הבאה בירושלים" וראה את העתיד שלו מחוץ למרוקו בכלל, ובמדינת ישראל בפרט. המיעוט היהודי עזב ברובו את מרוקו, ואתו ההון האנושי היהודי ומאז גם מרוקו איבדה את הנכס הזה, ואיבדה הרבה מגדולתה כמו מדינות רבות שגרמו ליהודים לברוח מתוכן, אפילו רוסיה. המיעוט היהודי במרוקו לא נהנה מן החיבוק והנשיקה של שי גולדן, ובוודאי שלא מאחד האזרחים הערבים המקומיים, כאשר תקפו אותו בצורה כלשהי. המיעוט היהודי במרוקו שהגיע לכאן, גילה באורח פלא שהוא נאלץ להמשיך לפחד מערבים...
אני אוהב ומכבד את לוסי אהאריש, ואני מגנה כל התבטאות גזענית.
אבל לא היא ולא אחרים במגזר הערבי יכולים ללמד יהודים מה זה להיות מיעוט.
קודם תלמדו מה זה, תלמדו מה זה להיות שנוא ורדוף ולחיות בפחד ובחוסר ביטחון עד כדי שאתה נאלץ לבסוף לעזוב את המדינה, לפעמים אחרי פוגרומים קשים בהנחיית השלטון, הן במדינות ערב והן ב"עולם הנאור". זה מאוד שונה מלהיות "מיעוט דה-לוקס".

 

 

 זה לא אנחנו, אלה לא הפנים שלנו!

בתקופה שיהודים חיו במצוקה בקרב הגויים, ונדרשו לתרגילי הישרדות ממש כדי לשמור על חייהם ועל הדת, ידע בסיסי של קרוא וכתוב וחשבון פיתחו את האינטליגנציה שלהם בצורה משמעותית ביחס לשכניהם הגויים, ונתנו להם יתרון אדיר על פניהם. כך היו היהודים למובילי המסחר, ומיעוטם שהעז ללמוד מעבר לכתבי הקודש אף יכלו להפוך ליועצים של שליט המדינה. אך היום, במדינת ישראל שבה אין היהודי הדתי נדרש להיאבק על חייו ודתו, היותו "אנאלפבית פלוס" הוא חיסרון ביחס לכלל האוכלוסייה, חיסרון שאינו מאפשר לו להיות מעורה בחיי היום-יום, או לשפר את חייו על ידי עבודה במשרה ששכר טוב בצידה. מה שאותה אנאלפביתיות מאפשרת, הוא כמובן ציות עיוור של האוכלוסייה הזו למנהיגיה – בהיעדר כלים לבחון את אמיתות דברי אותם מנהיגים, ותחת משטר של הפחדה והטפה, המגובה בהבטחות שווא.

זוכר אני בשנות ה-70, עת התגוררתי עם הורי באשקלון ולמדתי באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. לא היינו כך!! כשנסעתי באוטובוסים המאספים בין שתי ערים אלו, אוטובוסים שסובבו בין ובתוך יישובי צפון הנגב הנחשלים נתיבות, אופקים, שדרות ואחרים, ראיתי מן החלון את האוכלוסייה המקומית: יהודים בני עדות המזרח ברובם, אנשים פשוטים וחמים, חיים חיי צנע פחות או יותר, רובם עם כיפה לראשם. אנשים מסורתיים על פי מיטב היסטוריה של יהודי צפון אפריקה. משכימים בבוקר לשחרית – והולכים אחרי זה לעבודה ובסוף יום העבודה ממהרים לתפילת מנחה ומעריב, והביתה. לא היו שם אנשים לבושי שחור עם מגבעות שחורות. כן היו שם חיילים במדים, בדרך לבסיס או לחופשה בבית. וכך היה גם בשכונות מסוימות באשקלון ובאר שבע.יש לי הרבה טענות לממשלות המערך שיישבו את יוצאי ארצות ערב ועוד אוכלוסיות נחשלות ביישובי פריפריה ובשכונות מצוקה בערים – ללא תשתיות מתאימות. גם ממשלות הליכוד שנבחרו לאחר מכן בקולות אותם האנשים ממש לא הצליחו לשפר בהרבה את מצבם. אבל מפלגת ש"ס, שקמה כדי לכאורה לשפר מצב זה, עשתה לאוכלוסייה זו בדיוק את ההיפך. במקום לנצל את מעמדה בממשלה ולדרוש לחלק חכות לאותה אוכלוסייה, היא ביקשה רק דגים. כמה שיותר דגים. ואם אפשר, שחלק מאותם דגים יישארו בכיסים של מנהיגי המפלגה. סבי מנחם זכרונו לברכה היה אדם דתי. משכים ומעריב לבית הכנסת. מן הבית היה יוצא בחליפה ומגבעת, אך היה זה סיגנון לבוש אירופאי – ולא שחור-חרדי. סבתי סימי ז"ל, אישה דתייה וחסודה, לא לבשה פיאה או כובע בצאתה לרחוב. ביהדות צפון אפריקה היה נהוג שנשים לובשות מטפחת ראש, רק בבית הכנסת או בטכסים דתיים. מאז עלייתו לארץ ממרוקו בתחילת שנות ה-70 היה סבי מצביע מפד"ל. אני מניח שעם הופעת ש"ס קיבל פקודה בבית הכנסת להצביע בהתאם, אך אני בטוח שאם היה יודע מה יקרה לציבור שלם תוך 30 שנה – לא היה מצביע ש"ס. גם הורי זכרם לברכה ניהלו בית מסורתי, על פי מה שהיה מקובל משך דורות ביהדות צפון אפריקה המפוארת: שמירה על חלק ניכר ממצוות הדת, כמו שבתות וחגים, כשרות ועוד – והתגמשות מסויימת כדי להתאים לחיים בעולם המודרני. את כל זה ביקשה ש"ס למחוק, והצליחה במידה רבה. היא אמרה לציבור הבוחרים: אין דבר כזה להיות מסורתי. ההליכה לבית הכנסת בשבת והקידוש הם זיוף גדול אם הולכים אחר הצהריים לכדורגל. או רואים את הסרט הערבי של ערוץ 1 ביום שישי. מי שלא מקפיד בקלה כבחמורה – לא נחשב מספיק יהודי. חסל סדר המשפחה המזרחית המסורתית כפי שרואים בסרטי האחים בוזגלו, שמתאספת סביב שולחת השבת ומכבדת אב ואם - גם אם לא מדובר במשפחת פשע. וכך הרבה אנשים עמדו בפני דילמה קשה: להפוך דתי על פי התנאים של ש"ס, כולל סימנים חיצוניים של היהדות החרדית הליטאית וניהול אורח חיים אנאלפביתי – או להמשיך באורח החיים המסורתי ולהיות מנודים כמעט מקהילתם. כדי להתמודד עם האפשרות השנייה, נאלץ חלק גדול מן הציבור להתרחק מן הדת. כי עדיף שיגידו עליך שאתה חילוני ולא יספרו אותך – מאשר שאתה לא מספיק דתי ויצביעו עליך בבית הכנסת.