קובי נאור - מהתוורי ליש חרוב בלאדי - אל תראה לי את החרובים בעיר שלי

כפי שמרמז הפתגם המרוקאי שבכותרת, אספר אני על מה שאני מכיר ויודע, אספר מה זה להיות מיעוט במדינה של רוב -
מיעוט יהודי שנוא במרוקו, שצריך לומר שהשלטון דאג לכך שהשנאה ליהודים לא התבטאה בפוגרומים כמו במדינות ערב אחרות, אבל הייתה וגם הורגשה.
עלי זרקו אבנים ברחוב ילדים קטנים, עלי קראו קריאות ...גנאי "אל-ליהודי".
אני הרגשתי הרבה פעמים מפוחד ומאוים כילד קטן, וכך גם המבוגרים.
אבל ה"מיעוט" היהודי במרוקו אף פעם לא יצא לרחוב להפגין נגד המדינה או להתפרע, להניף דגלי ישראל, להבעיר צמיגים ולזרוק אבנים ובקבוקי תבערה על ערבים (כן, תאר לך באיזה אמצעים היו מדכאים שם אירוע כזה...).
המיעוט היהודי במרוקו לא נהינה מחופש ביטוי או מחשבה. את מדינת ישראל הס מלהזכיר, וכל הבעת הזדהות היתה אסורה.
המיעוט היהודי במרוקו לא נהנה מקשר ישיר עם מדינת ישראל. אפילו מכתבים אל ומאת קרובי משפחה בישראל נאלצנו להעביר דרך מדינה שלישית.
המיעוט היהודי במרוקו תלה את דגל המולדת המרוקנית ביום העצמאות המרוקני, ובכל בוקר עמדנו דום בבית הספר להנפת דגל המדינה ולשירת ההמנון. המיעוט היהודי במרוקו נשא תפילה לשלום המלך ולשלום הממלכה בבתי הכנסת בכל יום כיפור. וכמובן כיבד מאוד את המלך ואת השלטון.
המיעוט היהודי במרוקו לא העלה בדעתו לדרוש את "זכויותיו הלגיטימיות", לדרוש הקמת מדינה יהודית במרוקו, או לטעון ש"אנחנו היינו כאן קודם" או שישיבתנו שם 500 שנה מקנה לנו זכויות לאומיות. המיעוט היהודי במרוקו התפלל כל הזמן "לשנה הבאה בירושלים" וראה את העתיד שלו מחוץ למרוקו בכלל, ובמדינת ישראל בפרט. המיעוט היהודי עזב ברובו את מרוקו, ואתו ההון האנושי היהודי ומאז גם מרוקו איבדה את הנכס הזה, ואיבדה הרבה מגדולתה כמו מדינות רבות שגרמו ליהודים לברוח מתוכן, אפילו רוסיה. המיעוט היהודי במרוקו לא נהנה מן החיבוק והנשיקה של שי גולדן, ובוודאי שלא מאחד האזרחים הערבים המקומיים, כאשר תקפו אותו בצורה כלשהי. המיעוט היהודי במרוקו שהגיע לכאן, גילה באורח פלא שהוא נאלץ להמשיך לפחד מערבים...
אני אוהב ומכבד את לוסי אהאריש, ואני מגנה כל התבטאות גזענית.
אבל לא היא ולא אחרים במגזר הערבי יכולים ללמד יהודים מה זה להיות מיעוט.
קודם תלמדו מה זה, תלמדו מה זה להיות שנוא ורדוף ולחיות בפחד ובחוסר ביטחון עד כדי שאתה נאלץ לבסוף לעזוב את המדינה, לפעמים אחרי פוגרומים קשים בהנחיית השלטון, הן במדינות ערב והן ב"עולם הנאור". זה מאוד שונה מלהיות "מיעוט דה-לוקס".

 

 

 זה לא אנחנו, אלה לא הפנים שלנו!

בתקופה שיהודים חיו במצוקה בקרב הגויים, ונדרשו לתרגילי הישרדות ממש כדי לשמור על חייהם ועל הדת, ידע בסיסי של קרוא וכתוב וחשבון פיתחו את האינטליגנציה שלהם בצורה משמעותית ביחס לשכניהם הגויים, ונתנו להם יתרון אדיר על פניהם. כך היו היהודים למובילי המסחר, ומיעוטם שהעז ללמוד מעבר לכתבי הקודש אף יכלו להפוך ליועצים של שליט המדינה. אך היום, במדינת ישראל שבה אין היהודי הדתי נדרש להיאבק על חייו ודתו, היותו "אנאלפבית פלוס" הוא חיסרון ביחס לכלל האוכלוסייה, חיסרון שאינו מאפשר לו להיות מעורה בחיי היום-יום, או לשפר את חייו על ידי עבודה במשרה ששכר טוב בצידה. מה שאותה אנאלפביתיות מאפשרת, הוא כמובן ציות עיוור של האוכלוסייה הזו למנהיגיה – בהיעדר כלים לבחון את אמיתות דברי אותם מנהיגים, ותחת משטר של הפחדה והטפה, המגובה בהבטחות שווא.

זוכר אני בשנות ה-70, עת התגוררתי עם הורי באשקלון ולמדתי באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. לא היינו כך!! כשנסעתי באוטובוסים המאספים בין שתי ערים אלו, אוטובוסים שסובבו בין ובתוך יישובי צפון הנגב הנחשלים נתיבות, אופקים, שדרות ואחרים, ראיתי מן החלון את האוכלוסייה המקומית: יהודים בני עדות המזרח ברובם, אנשים פשוטים וחמים, חיים חיי צנע פחות או יותר, רובם עם כיפה לראשם. אנשים מסורתיים על פי מיטב היסטוריה של יהודי צפון אפריקה. משכימים בבוקר לשחרית – והולכים אחרי זה לעבודה ובסוף יום העבודה ממהרים לתפילת מנחה ומעריב, והביתה. לא היו שם אנשים לבושי שחור עם מגבעות שחורות. כן היו שם חיילים במדים, בדרך לבסיס או לחופשה בבית. וכך היה גם בשכונות מסוימות באשקלון ובאר שבע.יש לי הרבה טענות לממשלות המערך שיישבו את יוצאי ארצות ערב ועוד אוכלוסיות נחשלות ביישובי פריפריה ובשכונות מצוקה בערים – ללא תשתיות מתאימות. גם ממשלות הליכוד שנבחרו לאחר מכן בקולות אותם האנשים ממש לא הצליחו לשפר בהרבה את מצבם. אבל מפלגת ש"ס, שקמה כדי לכאורה לשפר מצב זה, עשתה לאוכלוסייה זו בדיוק את ההיפך. במקום לנצל את מעמדה בממשלה ולדרוש לחלק חכות לאותה אוכלוסייה, היא ביקשה רק דגים. כמה שיותר דגים. ואם אפשר, שחלק מאותם דגים יישארו בכיסים של מנהיגי המפלגה. סבי מנחם זכרונו לברכה היה אדם דתי. משכים ומעריב לבית הכנסת. מן הבית היה יוצא בחליפה ומגבעת, אך היה זה סיגנון לבוש אירופאי – ולא שחור-חרדי. סבתי סימי ז"ל, אישה דתייה וחסודה, לא לבשה פיאה או כובע בצאתה לרחוב. ביהדות צפון אפריקה היה נהוג שנשים לובשות מטפחת ראש, רק בבית הכנסת או בטכסים דתיים. מאז עלייתו לארץ ממרוקו בתחילת שנות ה-70 היה סבי מצביע מפד"ל. אני מניח שעם הופעת ש"ס קיבל פקודה בבית הכנסת להצביע בהתאם, אך אני בטוח שאם היה יודע מה יקרה לציבור שלם תוך 30 שנה – לא היה מצביע ש"ס. גם הורי זכרם לברכה ניהלו בית מסורתי, על פי מה שהיה מקובל משך דורות ביהדות צפון אפריקה המפוארת: שמירה על חלק ניכר ממצוות הדת, כמו שבתות וחגים, כשרות ועוד – והתגמשות מסויימת כדי להתאים לחיים בעולם המודרני. את כל זה ביקשה ש"ס למחוק, והצליחה במידה רבה. היא אמרה לציבור הבוחרים: אין דבר כזה להיות מסורתי. ההליכה לבית הכנסת בשבת והקידוש הם זיוף גדול אם הולכים אחר הצהריים לכדורגל. או רואים את הסרט הערבי של ערוץ 1 ביום שישי. מי שלא מקפיד בקלה כבחמורה – לא נחשב מספיק יהודי. חסל סדר המשפחה המזרחית המסורתית כפי שרואים בסרטי האחים בוזגלו, שמתאספת סביב שולחת השבת ומכבדת אב ואם - גם אם לא מדובר במשפחת פשע. וכך הרבה אנשים עמדו בפני דילמה קשה: להפוך דתי על פי התנאים של ש"ס, כולל סימנים חיצוניים של היהדות החרדית הליטאית וניהול אורח חיים אנאלפביתי – או להמשיך באורח החיים המסורתי ולהיות מנודים כמעט מקהילתם. כדי להתמודד עם האפשרות השנייה, נאלץ חלק גדול מן הציבור להתרחק מן הדת. כי עדיף שיגידו עליך שאתה חילוני ולא יספרו אותך – מאשר שאתה לא מספיק דתי ויצביעו עליך בבית הכנסת.