הנס של בית הכנסת בוורשה - נגה כוכבי

הנס של בית הכנסת בוורשה

ערב שבת בוורשה, קיץ תשע"ו, והימים בין הַמְּצָרִים. אל בית הכנסת נוז'יק נכנסים מקומיים ואורחים. הנשים והנערות עולות לקומה העליונה ועד מהרה, הן מפטפטות אשה עם רעותה כמַכָּרוֹת משכבר הימים. שונות הנשים זו מזו במראן ובמנהגן ויוצרות תמונה תוססת. ראש עטוי מטפחת נרכן לעבר צמה מיטלטלת ותלתלים מקפצים מול שביס גבה קומה. שמלה מאוושת לצד מכנסיים ובושם בבושם נמהל. אט אט מתמלאת עזרת הנשים והופכת למקדש מעט של קיבוץ גלויות. האמריקאיות שהתרעמו על הגלייתן מן החלל הגברי של בית הכנסת, נשאבות אל שיחה רבת מִבטאים. "המבנה שהוחרם על ידי הנאצים יימח שמם וזכרם", אומרת אחת המקומיות, "הפך בזמנם לאורוות סוסים וכעת ראו איזה יופי".  התעניינות האמריקאיות בדיון שנסב על תולדות המקום, אינה מעלימה את אי הנחת שנשקף מעיניהן בהביטן בנציגות המזרח התיכון. וכי אפשר להאשימן בזאת? הביטו נא בישראליות הנעות בין הספסלים כמחרשה נדיבה בשדה, נחושות להשפיע מטובן ויהי מה. אחיותיהן בנות אירופה, מבליעות חיוכים זעירים ומצפינות את מאווייהן בצעדים מדודים. לא רק את מאווייהן הן מכסות, הנה שתיים מותחות היטב את שרוולי התחרה מעל כתובות קעקע צבעוניות, מוותרות לשעה על הכרזת הבשר. "שבת שלום" מתנגנת ברכה בצלצול לטיני ושלוש צעירות מארגנטינה מצטרפות לחבורה. קל מצעדן ונדמה כאילו הן רוקדות את הדרך הקצרה מן המדרגות אל הספסל הפנוי.

בינתיים למטה, מתמלא עולם הגברים. שם, בחלל המהודר של בית הכנסת, יש חוקים אחרים. את האקלים קובעות הכיפות! השחורות וחמורות הסבר שכל צער הגולה עליהן יושבות בשקט. מתוך שרעפיהן מתלכסן מבטן לעבר הכיפות הלבנות האורחות לרגע. שגרת הלבנות המבריקות האלה, שרידי מסיבות בר מצווה, מופרת מדי פעם על ידי תייר שנקלע לבית הכנסת. אך רוב הזמן טרודות הן בענייני דיומא אשר בקופסת הקרטון. בין השחורות ללבנות, קורצות לכל עבר הכיפות הסרוגות. זיו ארץ ישראל שנספג בהן מתפרץ מדי פעם ומשלח קרניו אל כל סדק. מופלא המראה כי נבדלות הכיפות זו מזו עד מאד. אולם כולן כולן נותנות דין וחשבון לריש גלותא, הלוא הוא השטריימל. הלה, מזהיר בבדידותו הפרוותית, פוקח את עינו עליהן מן הצד, ומשגיח שינהגו על פי הכללים.

"אשרי יושבי ביתך", נותן מישהו את האות למִנחה. ואחריה, בשלווה ובנחת, נכנסת המלכה ו"לכו נרננה" מוביל לתפילת השבת. אט אט נמוגים ההבדלים. מופרד המוץ מן הבר ונותרים היהודים ללא מקף או קו נטוי, עירומים מ"זרמים" ומארצות המוצא. "הספרדים" עם "האשכנזים", הצעירים עם הזקנים והצדיקים עם המצטדקים, כולם נענים למנגינה אחת. אפילו שני התימנים המקפידים על נוסחם הייחודי, אינם סודקים את אחדות התפילה. "כאן בפולין, נוסח אשכנז" נאמר להם, עת סלסלו ברוב רושם את "לכה דודי", והם מחייכים.

האם תאמינו כי נס נעשה באותו ערב בנוז'יק? שכן, בדיוק ב"לבשי בגדי תפארתך עמי", ברגע ההוא היחיד של תפילה משותפת, אירע הפלא. נקרעו העננים מעל בית הכנסת מכובד מיליוני הנשמות המצטופפות, וסדק זעיר נפער במרומים. לחישה יצאה ממנו וליוותה את היוצאים בלאט מבית הכנסת: "עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים, פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם".

  

התמונות צולמו לפני כניסת השבת

נגה כוכבי - פמיניזם? לא יהודי ולא בכיתותיי.

אחת הרעות החולות בשיח הפדגוגי הישראלי, הנה הכניעה לטרור התרבותי. שימו לב, בשום אופן אינני באה בטענות אל משרד החינוך. השיח הפדגוגי הציבורי המתמסר לשפה זרה, הוא שמדאיג אותי. כי זאת יש לומר בקול רם: הניתוב הלשוני, אבי אבות האינדוקטרינציה, דחף לנו לגרון את זכויות הטרוריסטים בתור "זכויות אדם" ואת "נרטיבים" בתור ריבוי אמיתות. הוא עיוות מושגים יהודיים נאצלים כ"תיקון עולם", העניק ל"צדק חברתי" פרשנות בולשביקית, ביטל את היהדות בשם "עולם ישן עד היסוד נחריבה" ובשם הפמיניזם העניק הכשר לכל פרובוקציה נשית. זהו הרקע למחאתי המופנית נגד תכניו של עלון "על סדר היום" מס. 137 (אדר א', תשע"ו) שהונפק ב"מינהל חברה ונוער". נושא העלון הפעם: "בואו נדבר על פמיניזם, שוויון, מגדר וחינוך". מייל שליווה את העלון, המליץ שנעסוק בכך בכיתות, בתאריך 8 במרץ, הלוא הוא "יום האשה הבינ"ל".

הואיל ובמייל שנשלח אליי, נאמר "בואו נדבר על זה", החלטתי להרים את הכפפה ולנסח למען השיח הדמוקרטי, שתי נקודות למחשבה:

1.      התנועה הפמיניסטית מתה, ביום  בו הפכה אנרכיסטית, אגרסיבית ושונאת גברים.  לא אחנך את תלמידיי לפמיניזם, מאותה סיבה שבעטיה לא אחנך אותם לקומוניזם. שניהם רעיונות יפים בתיאוריה. ברם, תרגומם במציאות, פוגע בחירות האדם ובזכויותיו.

2.      הרעיון של כותבי העלון, להציג רשימה של דמויות מופת נשיות, יכול היה להיות מוצלח, אלמלא 2 מתוך 8 הדמויות, היו ליידי גאגא וביונסה . כמו כן, ציפיתי לשיבוץ של דמות יהודית אחת לפחות, בין השחקניות, זמרות, אשת עסקים, סופרות. איכשהו, עדה יונת, מרשימה אותי קצת יותר מאשר השחקנית אמה ווטסון המחלטרת והמתמלכ"רת.

האג'נדה של האו"ם, המכוונת לאטטיזם עולמי, מנפיקה לנו לא מעט ימים בינ"ל: יום החתול הבינ"ל, יום האסלה הבינ"ל ויום ניקיון החופים הבינ"ל. למרבה האבסורד, הם נמצאים באותה רשימה קלנדרית, עם יום השואה הבינ"ל , יום המשפחה ויום האשה. מקווה שתסלחו לי על כך, שאינני עורכת שיעור מיוחד לכבוד אף אחד מן המועדים הללו.

 קישור לעלון שהרגיז אותי: בואו נדבר על פמיניזם – שוויון, מגדר וחינוך

נגה כוכבי - אשנב קטנטן לנושא: זמן יהודי וזיכרון יהודי

שני היסודות המכריעים בשמירה על גבולות הזהות היהודית, הנם הזיכרון היהודי וריבוי המחלוקות. את הזיכרון היהודי שהוא מתוחכם מכל ספר על תולדות ישראל ומכל שיטת כתיבה היסטורית,  אי אפשר לבטל. זרעיו מוכמנים באדמת הארץ, בשורשי המילים העבריות ובלוח העברי על טקסי שבתותיו ומועדיו. יצר המחלוקת שנטוע היטב בלבה של ההוויה היהודית, אף הוא אינו ניתן לעקירה. מצדו הרע, הוא מעורר חשדנות ופלגנות ומעמיק שסעים. מצדו הטוב, הוא משמר את חיותו הנצחית של העם ומבטיח את המשך המאבק על גבולותיו.

מהם ביטוייו של המאבק על גבולות הזהות היהודית בישראל היום?
כיצד קשור מיזם 929 לשאלה זו ומהם  פניו?
מה מקומה של מורשת ספרד בשיח הפדגוגי הרשמי של מדינת ישראל?
האם יש זיקה בינה לבין סוגיית הגיור?
מהם גבולות המושג "יהדות ישראלית"?
אלה מקצת מן השאלות העולות מדף הלימוד של מפגש עמיות יהודית האחרון.
המעוניינים בדף, יוכלו לקבלו ממני כקובץ.
בברכה,
נגה כוכבי
ראש התכנית החינוכית לעמיות יהודית
cnoga@netvision.net.il

נגה כוכבי - דְּרוֹר יִקְרָא

 

לאחרונה אני נשאלת לא מעט על התנועה הרפורמית(= מתקדמת\פרוגרסיבית).  תשובתי בקצרה: יש להבחין בקפדנות, בין בכירי המימסד שלה, עליהם יש לי ביקורת נוקבת, לבין יהודים טהורי לב החברים בה, שגם אם הם בוחרים לרקוד ברחבת הכותל סביב אלוהי הפלורליזם ולהגיש מנחה לנביאי המלכ"רים, הם עדיין יהודים מצוינים. קל וחומר, חבריי  המשתייכים לתנועה הרפורמית ומעשיהם אך חסד וטוב. מי שמכיר אותי יודע כי אין לי שום עניין לומר לאיש כיצד לחיות את חייו. גם אם תקום תנועה יהודית חדשה שחסידיה הולכים עם תחתונים על הראש (וסימנה בקלפי גטקעס), אקבל זאת בהבנה. מה שאני מתקשה לקבל, הנה  בורות בכל הנוגע לנשמת אפה של המנהיגות הרוחנית והכלכלית פוליטית, בתנועה הרפורמית. לנוחיותכם, מתמצתת את העניין באמצעות מספר מצומצם מאד של נקודות:

1. החלטת איגוד הרבנים המתקדמים [הרפורמים], כנגד הציונות (יולי 1897):

"הוחלט, כי אנו דוחים לחלוטין כל ניסיון להקמת מדינה יהודית, מאמצים מן הסוג הזה מפגינים חוסר הבנה לשליחות המוטלת על עם ישראל, אשר התרחבה מן התחום הצר, הפוליטי והרציונלי, אל ההפצה של הדת הרחבה והאוניברסלית שמייסדיה היו נביאי ישראל בקרב הגזע האנושי בכללותו. מאמצים שכאלה אינם עוזרים לאחינו היהודים אלא גורמים נזק שאין לו שיעור, בכל מקום שעודם נרדפים בו, משום שהם מאשרים את טענת אויביהם כי היהודים זרים בארצות מגוריהם, חרף היותם האזרחים הנאמנים ביותר".

2. בדצמבר 1898 יצאה החלטת "האיחוד ליהדות מתקדמת" ובה נאמר: "היהודים אינם אומה, כי אם עדה דתית. על מטרתה נאמר כך: "להפיץ את האמיתות של הדת ושל האנושות בכל רחבי העולם"

3. ב-1935 הנפיק "איחוד הרבנים המתקדמים" מסמך שמכריז על "עמדה ניטרלית כלפי הציונות".

4. בוועידת קולומבוס 1937, עם התגברות האנטישמיות ועם הבנת ההזדמנות העסקית למטפלים ביחסי ישראל תפוצות, התקיימה רביזיה של חוקי התנועה הרפורמית ביחס לתנועה הציונית. מצע הוועידה זיכה את ארץ ישראל במעמד רוחני מרכזי ובגישת סיוע לבניינה. השואה והקמת המדינה, העמיקו את תפיסת הסיוע שאין לנתקה משיקולים של ניכויי מס ושל צבירת כוח בעל פוטנציאל אלקטורלי בקהילה החדשה המתגבשת בא"י.

 

5.  רק בשנות השבעים  הצטרפה התנועה הרפורמית לקונגרס היהודי העולמי ולהסתדרות הציונית העולמית.  עם "המהפך" השלטוני בישראל, השתנתה גם הטקטיקה של המימסד הרפורמי, אך על כך בפעם אחרת.

 

 

דְּרֹשׁ נָוִי וְאוּלַמִּי
וְאוֹת יֶשַׁע עֲשֵׂה עִמִּי.
נְטַע שׂוֹרֵק בְּתוֹךְ כַּרְמִי,
שְׁעֵה שַׁוְעַת בְּנֵי עַמִּי.

אֱלֹהִים תֵּן בַּמִּדְבָּר הַר,
הֲדַס, שִׁטָּה, בְּרוֹשׁ, תִּדְהָר.
וְלַמַּזְהִיר וְלַנִּזְהָר
שְׁלוֹמִים תֵּן כְּמֵי נָהָר. (דונש בן לברט)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שלושה דורות בביה"ס היהודי באיסטנבול החוגג 100 שנים להיווסדו, שרים בעברית ובלדינו. בפתיח, החכם באשי, הרב חליבה.

https://www.youtube.com/watch?v=6woDMqpjQ2Q

ההגדה הציונית של א-לזרע והלנה / יוסי בלום הלוי

הפרק שלהלן, אינו נכלל ב"אתר הטעימות" של הספר הייחודי "ההגדה הציונית של א-לזרע והלנה" ליוסי הלוי בלום. המחבר האדיב חולק אותו עמנו מורים ושוחרי עמיות יהודית.



ההגדה הציונית של א-לזרע והלנה - פרק שלא פורסם

נגה כוכבי - כשהפוגרום הפך לפיגוע + Español

חטאנו לך אלברטו ניסמן, חטא הקהל הקדוש היושב בציון.
לא ערכנו עצרת , אל הככר לא יצאנו, לא קראנו יזכור ולו פעם.
הלוא תבין אלברטו ניסמן, ביום בו הפך הפוגרום ל"פיגוע", היה המשפט העברי למשפח. חטאו אבות מייסדים ודחקו נכסי רוח מפני סוציאליזם כוזב.
הם חטאו, אך מה התירוץ שלנו?
דורות ראשונים עוד זכרו ואפילו עברו לפני התיבה, רק עברו ויצאו החוצה, לא עצרו, אבל עדיין זכרו.
הם היו יודעים לומר אלברטו ניסמן, כי הדם שנשפך בקישינב ובאושוויץ, היה אותו דם שהרווה את אדמת טולדו, בגדאד, איסטנבול ובואנוס איירס.
אך דורות של היום לא יודעים זאת.
השתכחה העברית והפכה לעילגת, בטלה תורה מפני "תרבות ישראל".
נשטפו ילדי ישראל בשלל "נרטיבים" והלב כבר מזמן "פלורליסטי".
מיום שהיתה עמיות יהודית לעסק כלכלי ולמכשיר המקדם את "החברה הפתוחה", שכחנו את בריתנו.
כי היבסקציה עוד כאן ושמותיה רבים, לא השכלנו לבער את הרע מקרבנו.
נוח על משכבך בשלום אחינו, נוח על משכבך בשלום.

Mi querida amiga Noga Cohavi desde la tierra de Israel ha escrito unas emotivas palabras en relación a la muerte del fiscal Alberto Nisman. La angustia y el dolor no es solo de los argentinos. Muchos ciudadanos en el mundo y muchos en Israel están atentos a lo que sucede en Argentina. Noga dirige el Departamento de Amiut Yehudit -Peoplehood - entre otras labores que desarrolla en Israel en relación a la educación.

Intentaré reproducir sus sentimientos y reflexiones:

 

Hemos pecado Alberto Nisman,

Han pecado todos aquellos que viven en Tzión, en Israel.

No hemos hecho ninguna convocatoria,

A una plaza, no hemos concurrido.

No hemos leído "Yzkor" ni una sola vez.

Comprenderás, Alberto Nisman, el día en el que un Pogrom, se ha convertido en "atentado", se ha convertido la Ley judía en injusticia.

Han pecado los padres fundadores y han postergado los bienes espirituales por un falso socialismo.

Ellos han pecado, pero cuál es nuesta excusa?

Las primeras generaciones han recordado y hasta han pasado frente al Arca (de Noe), solamente han pasado y han salido. No se han detenido, pero lo recordaban.

Ellos solían decir, Alberto Nisman, que la sangre derramada en Kishinev y en Auswitch ha sido la misma sangre que rebalsó en las tierras de Toledo, Bagdad, Estambul y Buenos Aires.

Pero las actuales generaciones no lo saben.

Se ha olvidado la Lengua Hebrea y se la ha convertido en un idioma pobre.

Se ha postergado Torá por "Tarbut Israel".

Los jóvenes de Israel se han diversificado entre diferentes estilos narrativos, mientras el corazón ya hace rato es "pluralista".

Desde el día que el término "Amiut Yehudit" (Peoplehood) se transformó en un negocio y en una herramienta para promover una "sociedad abierta", nos hemos olvidado del Pacto.

Porque la Yevseksiya aún está presente y tiene numerosos nombres.

No hemos aprendido a erradicar el mal de nuestro pueblo.

 

Que en paz descanses hermano nuestro,

Que descanses en paz.

Noga Cohavi

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אלה אלכסנדר - "בוקר טוב אליהו"

מי זוכר את הביטוי?עדיין הכלל משתמשים בו בארץ? פה בארה"ב יש ביטוי דומה: "!Duh" משמעו משהו שכל כך ברור ורגיל שמי שלא יודע אותו הוא קצת, נו, איך לומר את זה... קצת טמבל. או חי בבועה. או שהוא ממש לא בעניינים.

כמה פעמים בעבר, במיוחד מאז ה11 בספטמבר, תפסתי את עצמי אומרת אותו. למה? כי פתאום, כשקרה אסון פה, בחצר האחורית של האמריקאים, הם התעוררו. אבל לאחרונה נראה לי שהם שוב נכנסו לתרדמה מאיימת ומסוכנת. ולא רק הם אגב. באירופה הם כבר ישנים עשרות שנים ואין מי, או מה שיעיר אותם. 

לאחרונה תפסתי את עצמי אומרת את הביטוי הנ"ל שוב, אחרי הרצח המזוויע בבית הכנסת בירושלים. זה היה יום אחרי האסון ברשת חדשות CNN. הראו לא רק את התמונות הנוראיות מזירת הרצח אך לאחר מכן גם את המסיבות בעזה. את הריקודים, הבקלאווה, הסוכריות, השירים... השגרה המחליאה והמגעילה שאנחנו כבר מכירים. כרגיל!

אבל מה שהיה לא בכרגיל זה שהראו את זה בטלויזיה האמריקאית. זה היה חדש. המדווחת לא יכלה להירגע ממה שראתה. היא איבדה את יישוב הדעת, את השלווה (קוראים לזה כאן Composure) עד כדי כך שאמרתי לבעלי שבטוח יפטרו אותה אחרי החדשות. "תראו אותם!" היא אמרה "תראו איך הם חוגגים! עם עוגיות וממתקים! אני לא מאמינה שאני רואה את זה!" היא כמעט צעקה. וזה מה שהביא אותי לאמירה "בוקר טוב אליהו".

 אז כך! גם אני רוצה לצעוק! להעיר! לנענע! להראות! "תראו אותם! את הציבור העולמי! איך הם לא רואים? איך הם לא מגיבים? איך הם סולחים? איך הם נותנים לזה לקרות?"

אבל במקום שמשהו יענה לי, אני שומעת את נשיא מדינת ארה"ב ששלושת הרבנים שנרצחו הם בני ארצו, בידיעה מלאה שהסיבה היחידה לרציחתם היא היותם יהודים, אומר כמה הוא מצטער שזה קרה ובסיום הנאום הקצר, הרגוע והשקול עד בושה שלו, הוא המשיך ואמר כמה חשוב ששני הצדדים יראו איפוק. איפוק???? על איזה איפוק מדובר? אולי ניתן להם את המפתחות לכל המוסדות היהודיים ונקרא להם למשא ומתן שם בבית ספר יהודי? בשעה שילדינו משחקים ביחד בחצר?

אז בוקר טוב אליהו, בוקר טוב אובמה ובוקר טוב לכל מנהיגי אומות העולם!!!! עד מתי תשנו? עוד מעט יעריב הערב עליכם ושוב תראו שלא רק מהיהודים הם מבקשים להיפטר.

 

אלה אלכסנדר - מכתב מקליפורניה

חברים יקרים,

כמו שכולכם כבר יודעים, אני ישראלית החיה בקליפורניה. אך כמוכם, גם אני מבולבלת והמומה ממה שקורה שם בישראל. אובדן החיים הוא עצום! ליבי יוצא אל כל אלה שהאירועים הקשים בזמן האחרון נוגעים ונגעו בו משני הצדדים, אלה הרוצים לחיות בשלום ואינם יכולים.

בני עמי בישראל עסוקים מדי בלהילחם על חייהם מלדאוג לדעת העולם עליהם. גם אם הם גרים ביישובי הדרום, ששם חייהם מאוימים מדי יום וגם אם מישהו ממשפחתם: אבא, אח, בעל, בו או חבר גויס לצבא ומסכן את חייו לוודא שהחיים ממשיכים בישראל. שהיא תמשיך להיות המדינה הדמוקרטית היחידה שעדיין מתפקדת ככזאת במזרח התיכון.

חברה ישראלית שאלה אותי אתמול אם אני לא מפחדת שמישהו יפעל נגדי בעקבות כל מאמריי התמיכה בישראל שאני מפרסמת בדף הפייסבוק שלי. עניתי שלא כי אני חיה באמריקה וכאן זכות ההבעה היא חקוקה בחוקה האמריקנית. אני לא מפחדת כי אני בוטחת שחבריי, למרות שאולי הם לא מסכימים איתי, הם עדיין חבריי. ואם הם לא מסכימים ולא רוצים להישאר בקשרי ידידות, זה בסדר איתי.

אך יותר מזאת, אמרתי לה, אני לא מפחדת להביע את דעתי כי אני מאמינה שהמודעות היא המפתח, הדרך היחידה לצאת מהחשיכה של דעות קדומות. דעות קדומות ששורשן טמון עמוק בבורות ובפחד. פחד שבימים טרופים אלה, אני פשוט לא יכולה להרשות לעצמי להרהר בו.

אבל אני כן פוחדת. פוחדת פחד משתק מדעות קדומות. כשאני צופה בטלוויזיה, קוראת בעיתון ועל המחשב, באתריי האינטרנט ואפילו בפייסבוק. כי אפילו שאני יושבת פה וכותבת מילים אלו, רבים מסביב לעולם מגנים את ישראל ולוקחים חלק בהפגנות, נושאים בידיהם כרזות מרושעות שקוראות למוות ליהודים ומבקשים למחוק את מדינת ישראל מהמפה. האנטישמיות חיה וקיימת, בעצם חוגגת, בכל העולם! עובדה זאת היא המניעה אותי לכתוב לכם את המכתב הזה. לכן אני מפרסמת את כל המאמרים הפרו ישראלים בדף הפייסבוק שלי למרות שאולי כבר נמאס לכם לקרוא ולשמוע. כי גם אם אתם אולי לא מגנים את ישראל בפרהסיה, אתם ואני פשוט לא יכולים להרשות לעצמינו לשבת פה בחיבוק ידיים ולקבל את החירות שאנחנו כה מורגלים בה, כמובן מעליו. כי זאת לא רק מלחמה בין ישראל וחמאס. זאת מלחמה כנגד שלום! צדק נגד אי צדק! חיים נגד מוות! בין אם אתם יודעים, לא יודעים או בוחרים להיתעלם, זה קורה עכשיו בכל רחבי העולם!

לכן אני רואה זאת כמשימה לחנך, להאיר ולהראות את האמת כל שתהיה, עם כל הרע, היפה והמכוער. וכן, אני לא יכולה לישון. אז מה? בשמחה אוותר על שינה אם  אוכל להאיר ולעורר את המודעות אצל בן אדם אחד.

לכן, אני רוצה שתדעו שאני מעוניינת להישאר חברה שלכם, אפילו אם אתם לא מסכימים עם דעותיי ועם המאמרים שאני מפרסמת. תרגישו חופשי להגיב בחופשיות ובלי פחד. אנחנו לא חייבים להסכים. אך אם משהו נגע לליבכם, או אם אתם מסכימים אתו שתפו אותו עם חבריכם ובכך תעזרו לי להאיר את הדרך מהאפילה של החוסר מודעות אל האור של הפתיחות וההבנה. שכולנו נוכל לצאת מהגיהנום הזה בקרוב! בקרוב מאוד! אמן!

באהבה ובכמיהה לשלום,

אלה

אפרת שלג - זה ( לא ) קשור אלי.

סיפור לילדים מאת אשת חינוך חרדית. מוגש לילדים היושבים בממדי"ם ולתלמידים בכתות עברית בגולה.

 

-"אני אביא בורקס מהמאפיה של אבא שלי" הכריזה שירה בקול רם.

- "ואני אכין פופקורן"! הודיעה צהלה.

- "אשאל את אחותי אם היא תוכל לעזור לי להכין עוגה" הוסיפה נעה.

וכך, הלכו הרוחות והתלהבו. כל אחת מבנות הכיתה ניסתה לתרום את חלקה, אם בהבאת כיבוד, או בהכנת תכנית למסיבה המתוכננת.

פרץ הקולות נדם באחת כשנכנסה המורה לכיתה.

 -"שלום בנות!" קידמה את פנינו. "שמח כאן היום, מה קורה? מה מתבשל כאן?"

כאילו במקהלה מתוכננת, ענינו כולנו כאחת:

-"אנחנו מתכננות מסיבה"!

-"מסיבה"? התפלאה המורה, "על מה ולמה? אבל בבקשה, ענינה לי אחת אחת" - הוסיפה, וליתר ביטחון קרבה את כפות ידיה לאוזניה, למקרה של תשובה קולקטיבית רועמת...

 חן התנדבה להסביר:

-"המורה, עברנו עכשיו תקופת מבחנים  מפרכת. למדנו, השקענו, התאמצנו. אנחנו רוצות קצת להתאוורר, לא מגיע לנו?"

השאלה היתה רטורית. חנה , בשם כולנו, לא התכוונה לשאול אם מגיעה לנו מסיבה כעת. ודאי מגיעה, אלא מה?

 

המורה נטלה פסק זמן קצר, בררה את המילים המתוכננות, ואז אמרה:

-"אכן, עברתן תקופה לא קלה, אני מסכימה איתכן שהיה כדאי לערוך מסיבה, להפיג את המתח, וליהנות מהחיים",

במתח חיכינו ל"אבל", והוא אכן הגיע:

 

-"אבל" המשיכה המורה מיד:

-"שכחתן באיזו תקופה אנו נמצאות?"

היה רגע דומיה, ואז שאלה טליה בקול:

-"את מתכוונת למלחמה בדרום?"

-"כן"!

- "מה זה קשור אלינו"? לא הבינה אילה. אנחנו, כידוע, גרות בפתח תקוה, רחוקות מהחזית, רגועות ובטוחות.

 

-"ודאי קשור אלינו" ניסתה המורה לענות - "אחים שלנו נמצאים בצרה ובמצוקה, חיילים נהרגים ונפצעים, משפחות שלמות חיות באימה ונמלטות לממ"דים מאימת הטילים, ואנחנו יכולות לחגוג כאילו דבר לא קרה?

 

ניצני הבנה נראו על פני הבנות. בזו אחר זו הן קלטו והפנימו את דברי המורה. אכן, עת צרה היא, לא מתאים לחגוג כעת בראוותנות.

 אבל  בניגוד לכולן, דווקא אני לא הסכמתי, והתמרדתי:

-"אז מה, המורה, אנחנו צריכות להיות בדיכאון בגלל המלחמה? אסור לנו לשמוח קצת?" שאלתי בהתרסה.

-"לא ולא, אסנת. אין שום סיבה להיכנס לדיכאון, עלינו להמשיך את השגרה ככל האפשר, ובאותה עת לזכור את אחינו הנתונים בסכנה, להשתתף עימם בצרתם ולנסות לעזור".

-"אבל מה כבר אנחנו יכולות לעשות, האם המלחמה תלויה בידינו"??

  -"אנחנו יכולות לעשות הרבה מאד"! קבעה המורה . –"אפשר לשלוח מכתבי עידוד לילדים הדרומיים, או להזמין אותם לכאן"

-"אפשר לשלוח להם ממתקים ומשחקים, להעלות את המוראל ולהנעים את השהות במקלטים" הציעה שירה.

-"ומעל הכול, אפשר להתפלל לסיום המלחמה, ולרפואת הפצועים!

-"לא צריך לשבת בחוסר מעש" סיכמה המורה.

 

השיעור התחיל, כולן התעניינו בו, כולן, מלבדי. משהו בתוכי עדין התקומם. בסדר, נבצע את כל מה שהציעה המורה, אבל מה כבר יקרה אם גם נחגוג? למי זה יפריע?

 

במחשבות אלו שבתי הביתה, ושיתפתי את הורי בדעותיי. גם הסבריהם נפלו על אוזניים אטומות. רציתי מסיבה וזהו!

כל אחר הצהרים הסתובבתי מצוברחת. למה צריך לבטל את המסיבה? מה זה יפריע ללוחמים או לנצורים???

ישבתי וקראתי בחדרי, בחוסר חשק מופגן. כשחשתי צמא, ניגשתי למטבח לשתות משהו. כנראה שחוסר הריכוז ליווה אותי גם לכאן, והכוס שהיתה בידי, החליקה, נפלה הישר אל הרצפה, והתנפצה לה לאלפי רסיסים  בקול רעש גדול.

 בלי הרבה מחשבה, התקדמתי לעבר מרפסת השירות, בכדי להביא מטאטא ולאסוף את השברים, מבלי לשים לב לעובדה שאני יחפה!

כששמתי לב, כבר היה מאוחר מידי...

את ה"איי" הקולני ניתן היה לשמוע , כך נדמה לי, בקול השכונה...

 

אבא מיהר לעברי. 

-"מה קרה"? הוא נבהל.

כשראה את הרצפה הזרועה בזכוכיות, ואת רגלי המדממת, הבין הכל. בלי שהיות מיותרות, הוא הגיש לי כיסא - "שבי" פקד, "אני בא לטפל בך, ילדה"

התיישבתי על הכסא, ממשיכה לילל, כשאבא מגיע עם תיק עזרה ראשונה.

 הוא רכן לעבר כף רגלי, איתר את מקום חדירת הרסיס, ומיהר לפעול  בהתאם:

בזריזות ובמיומנות שלף את הזכוכית, אחר ניקה את המקום וחיטא אותו, לבסוף עיטר את רגלי בתחבושת צחה, ועזר לי להגיע למיטה.

הוקל לי מעט, אם כי לא  לגמרי.

-"תודה, אבא" ניסיתי לחיך, ואחר נשכבתי קצת, מנסה להירגע מהטראומה ומהכאב.

 

תוך רגע הגיעה אמא, כוס תה מפנק בידה, ואהבה אימהית שזורה במילותיה:

- "הכל בסדר אסנת? את מרגישה יותר טוב?"

- "יהיה בסדר, אמא" הרגעתי אותה. עם הורים מסורים כאלו, איך לא?

אמא הפריחה נשיקה באוויר ופנתה לצאת מהחדר, כשלפתע סבה על עקבותיה

"בעצם, אסנת, למה את נשארת לשכב במיטה?"

-"אמא, עדין לא התאוששתי"

-"אבל אסנת, הרי רק הזרת שלך נפגעה, למה את נראית כולך מיוסרת, הרי כל הגוף בריא"!

 הסתכלתי על אמא בעיניים תמהות. מה הדיבורים האלו? לו לא היתה זו אמא, הייתי ממששת את מצחה לבדוק אם היא לא הוזה ולכן מדברת דיבורים משונים כאלו...

מה היא רוצה, שרק הזרת תשכב במיטה?

ולפתע, "נפל לי האסימון"...

 בבת אחת חדרה ההכרה למוחי, שאמא רומזת לי משהו, ואם מישהו דיבר פה שטויות, זו לאו דווקא אימא. זו ילדה שטענה שאם יש מלחמה בדרום- אפשר לחגוג ולהתעלם במרכז.

 האם אנחנו לא גוף אחד?

 משפחה אחת?

עם אחד?

 

-"הבנתי, הבנתי, אמא" השפלתי את ראשי.

 -בכיתה נסתפק לעת עתה במסיבה מאופקת לציון סיום המבחנים, ואת החגיגות נשמור לזמנים טובים יותר, שעוד יבואו.

 ואין לי ספק, הם עוד יבואו!