האתגר הבא - ערן דובובי

מדינת ישראל הפכה בשנים האחרונות לקיבוץ היהודי הגדול בתבל. מגמה זו מבורכת לכשעצמה כמובן, אך מחדדת את הצורך לבחון את יחסינו כאן עם כמעט מחצית מהעם היהודי שנשאר בתפוצות.

 

רוב יהודי העולם שאינם חיים בישראל  חיים בארה"ב. היתר חיים באירופה, במדינות ברית המועצות לשעבר, בדרום אמריקה ומעטים מאוד באפריקה ובאוקיאניה. אלה קהילות שונות מאוד זו מזו, אך שימורו של קשר קרוב ומשמעותי ביניהן חיוני להמשך העתיד המשותף לשתיהן וגם של כל אחת מהן בנפרד.

 
עם זאת, שימורו של הקשר הזה עומד בפני אתגרים לא פשוטים שמציבה מציאות החיים בתחילת המילניום השלישי. היהדות הופכת ליהדות שהדפוס הגיאוגרפי-סביבתי מעצב במידה רבה את התפתחותה, וכל קהילה פונה לכיוונים שונים ולעיתים מנוגדים בסוגיות רבות. במיוחד מודגשים הבדלים מהותיים ביניהן בקרב בני הדור הצעיר, שהשפעת הסביבה פועלת עליו בכוח רב יותר, ואשר זיכרון מוצא העבר היהודי המשותף נשחק אצלו ביחס לזה של דורות קודמים.
 

האתגר העיקרי עבור קברניטי העם היהודי, בין בישראל ובין בתפוצות, הוא למצוא, אפוא, נוסחת שותפות שלתוכה יכולים להתכנס יהודים ישראלים בני הדור הבא, שזהותם היהודית מתעצבת באופן שונה ולעיתים קרובות סותר את זו של אחיהם בתפוצות.  נוסחה כזאת איננה יכולה להיווצר כיום במסגרת מתווה כוחני שבו "תנצח" אחת הקהילות את רעותה ותכתיב סדר יום יהודי לדור הבא, אלא מוכרחה להיוולד כתוצר של דיאלוג מתמשך – דיאלוג שיש בו הכרה בעובדת השונות ואפילו נסיון  להיבנות מן השונות הזאת. את הנוסחה הזו לדעתי, יכולים וחייבים לכתוב אנשי חינוך וקהילה מכל התפוצות גם יחד.
 

מדינת ישראל הבינה אולי באיחור כי היא אולי הראש אך יהדות התפוצות היא הגוף. ראש לא יכול להתקיים בלי גוף ולהיפך. מכאן שעליה להפסיק ולהתייחס בהתנשאות  כלפי יהדות התפוצות  והגיעה השעה להכיר בכך כי המקום הלגיטימי של העם היהודי, התרבות היהודית והדת היהודית אינו מצומצם יותר למקום גיאוגרפי אחד.

מדינת ישראל הבינה כי החלום הציוני שראה את ישראל כבית היחידי של יהדות העולם הוא בלתי מציאותי ולא ריאלי. מי שידבוק בחלום הזה סופו דווקא להרחיק את יהודי התפוצות מהאחריות שקבלו על עצמם בפיתוחה של ישראל.

לכן צריך לעשות מעשה: עלינו להיות תחנת כח רוחנית תרבותית של העולם היהודי. עלינו לתת יד ולהתגייס ולעבוד ביחד עם הקהילות היהודיות בתפוצות  באחריות להרחבת הטווח והעומק של החינוך היהודי. זוהי שותפות אמת שיש בה יתרונות לשני הצדדים.

 

כאן בישראל, מוטלת עלינו החובה ההסטורית  להיות הגורם היוזם והמארגן שיאסוף ויקים מכל העולם היהודי  קבוצות וקהילות רבות שתוגדרנה "קהילות לומדות", במטרה לחבר תכניות חינוך וקהילה שתחנכנה לקראת קיום אורח חיים יהודי-ציוני רלבנטי ופלורליסטי.

תכניות שתחנכנה לקראת יצירת אלטרנטיבות תרבותיות משמעותיות לכל קהילה בחברה היהודית.  

עלינו לגלות אחריות ולחנך את הדור הבא של מחנכים ומנהיגי קהילות יהודיים צעירים שתפקידם יהיה להעביר את רוח "ארון הספרים היהודי" וערכי הצדק והמוסר הנטועים עמוק כל כך בתרבותנו לדור הבא של ילדי ישראל והתפוצות גם  באמצעות חוויה יהודית אוטנטית וגם באמצעות חינוך למתן ביטוי אישי של "מעשה"-פעילות של צדק חברתי או "תיקון עולם".

 
אבל ראשית, עלינו להיות משוכנעים בכך של שאופייה של מדינת ישראל מתעצב על ידי הזיקה בינינו לבין אלה שחיים מחוץ לישראל, אבל רואים עצמם בשר מבשרנו.

מדינת ישראל אינה יכולה להתקיים תרבותית ורוחנית מבלי לקשור את גורלה עם היהדות התוססת בתפוצות, ויחד עם זאת על יהודי התפוצות להבין כי  הם לא יוכלו ולהמשיך ולחיות כיהודים ללא קיומו של קשר עמוק וחיוני לציונות, לעם ישראל ולארץ ישראל.  לחזק את ישראל זה לחזק את הזהות היהודית של אלה שביתם אינו כאן אבל רצוי וראוי שיראו את עצמם כיהודים שיש להם זיקה ומחוייבות כלפי ישראל.