הרב חיים אמסלם - שלא תנעל דלת בפני גרים

בס"ד

רבותינו אמרו "ועשו סייג לתורה". כל התקנות, הגדרים והסייגים שרבותינו מצאו לנכון לתקן, והם הם גופי תורה, מטרתם היתה למען השמירה על התורה עצמה, ולכן הלשון עשו סייג לתורה כלומר לטובת התורה ולא ועשו סייג בתורה, שסייג וגדר או חומרה שלא יועילו לתורה ולקיום מצוותיה, אינן ראויות להיגזר, וכבר אמרו רבותינו שאין גוזרים גזרה שרוב הצבור אינו יכול לעמוד בה (ב"ק ע"ט ע"ב), ומצאנו גם בהיפך, שאף דברים המפורשים ומבוארים בתורה נמצא להם פתרון ומוצא שונה כשההכרח הצריך לדוגמא שמיטת כספים-פרוזבול-תקנתו של הלל הזקן שהיא בעצם "עקר שביעית דאורייתא וביטל בכך השמטת כספים שצותה תורה" כלשון התוספות גיטין (דף ל"ו ע"א) למה הלל עשה זאת כי הוא הבין שאין ברירה: בלי פרוזבול גם לא יהיו הלוואות, ההלואה מהאחד לזולתו היא צורך של כל חברה, וכלשון התוספות (דף מ"ז ע"א) חשו לנעילת דלת בפני לווים, לכאורה איך "העיז" הלל לעקור דין מהתורה? מהיכן להלל הזקן, והוא הדין לחכמי ישראל שבכל דור ודור היכולת הזו לתקן תקנות של עקירת דין? ובכן התשובה פשוטה, כמו שכשיש צורך למען שמירת התורה עושים סייגים וחומרות, כך כשיש מצב הדורש ראיה רחבה ועמוקה אז יש צורך למצוא פתרון שישמור על התורה עצמה, משל להסרת אבר קטן למען שמירה על יתר הגוף.

ומכאן אני רוצה אולי להגיע לנושא הגיור, כשאנחנו ממשכנים עצמנו על מנת למצוא דרכים על פי ההלכה לגייר צאצאי יהודים "זרע ישראל" ולהשיבם לצור מחצבתם, הגם שאנחנו יודעים או משערים שלא ידקדקו בקיום מצוות, והעולם החרדי מרים קול זעקה ולוחם בשצף קצף, שאין גיור בלי קבלת מצוות-כלומר קיום מצוות בפועל וכו', מעבר לכל ההנמקות ההלכתיות המוכיחות כי הם טועים לא רק בפרשנות הלכתית, אלא בעיקר השקפתית, התוס' ביבמות (מ"ז ע"א בנ"ל) דברו על הצורך שלא תנעל דלת בפני גרים זהו הלשון שהשתמשו בו על הסבר תקנת הפרוזבול שלא "תנעל דלת", הצורך שלא תנעל דלת, מוכרח להביאנו לגישה אחרת, לעת כזאת כל גישה מחמירה ומרחיקה היא סכנה לעם היהודי, יוצרת התבוללות בתוכנו, מרחיקה יהודים מיהדות ומחללת את ה', יש שיאמרו "יקוב הדין את ההר" ולא נזוז מההלכה, והם טועים פעמיים טועים בהלכה והבנתה, אבל בעיקר טועים במחשבת התורה וההלכה, כי כמו שלא גיירו גרים בימי דוד ושלמה (יבמות כ"ד) אף שהיה מותר, כי לא היה צורך או יותר נכון היה צורך שלא לקבלם, כך בזמנינו המצב הפוך יש צורך יהודי, דתי, חברתי, וישראלי לקבל.

הרי אני סבור שלקבל "זרע ישראל" זה אינו רק צורך זו מצוה גדולה, מכלל הבטחת התורה של אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו'. והבטחת חזון הנביאים של קבוץ הגלויות.

הסיבות שיכולות להביא את גדולי ישראל לתקנות מעין אלו, אם במכירת חמץ בפסח או במכירת קרקעות בשביעית, או בפרוזבול, וכיוצא, בסיסם אחד שמירת התורה ברוח-ועשו סייג "לתורה". הגישה הזו היא הבטוי העז של האמונה בה' ובקבלת עול מצוותיו, שהרי כשם שמקבלים שכר על הדרישה מקבלים שכר על הפרישה (פסחים כ"ב ע"ב). מניעת חלול ה', והחזרת בנים אובדים לחיק דתם, היא רצון ה' וזהו הבסיס שעליו חייבים לנוע כל המנסים להציע דרך על מנת לצאת ממשבר הגיור.

אני כותב זאת כך בכדי לחזק את ידי העוסקים במלאכת קודש זו של גיור, אשר אלו המקדשים מלחמה כנגדם, כביכול בשם הקנאות לדבר ה', שוכחים , שבזה הם עושים הפך מרצונו יתברך, ולא עוד עוברים על אזהרות מדאורייתא של אונאת הגר, שהרי מצוות "ואהבת את הגר"  מחייבת אותנו לקרבם ולהקל עליהם (שו"ת אגרות משה יו"ד סי' כ"ו).

חזקו ואמצו "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו".

צוות ביאליק רוסריו - אירוע היסטורי

 

אנו צוות המורים ותלמידי בי"ס ח.נ. ביאליק ברוסריו, רצינו לספר לכם גאים ומתרגשים שביום שלישי האחרון 6 במאי  התרחש אירוע היסטורי בעירנו.

אחד הסמלים הלאומיים החשובים בארגנטינה, הוא אנדרטת הדגל הארגנטיני.

 לכבוד יום העצמאות ה-66 למדינת ישראל  ובנוכחות ראש עיריית רוסריו, מנהלי הקהילה, תלמידי ביה"ס ח.נ. ביאליק ומעל מאה  הורים ומתעניינים, הונף גם דגל ישראל!

הקהל שר בהתרגשות את התקווה והביט כלא מאמין בדגל ישראל אשר על ראש התורן.

מיד אחר כך,  ב-"אולם הדגלים" המפואר, התקיים טקס מרגש בו נשמעה תפילה ותקיעת שופר לזכר חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.

הדוברים המרכזיים בטקס היו רב הקהילה דניאל דולינסקי ושליח הסוכנות היהודית קיטו הנדלר.

הטקס היה מאוד מכובד ומרגש.

אפרת שני שטרית - "מחוץ לתוכנית הלימודים"

לעיונכם - הסיפא של מאמר הביקורת "היסטוריה אלטרנטיבית" בהתייחס לספר: עולים במשורה של אבי פיקאר.

ההיסטוריון ארנסט רנן כתב במאמרו "מהי האומה" כי מחקר היסטורי לעתים קרובות מהווה איום על הלאום או על הרגש הלאומי. לכל אורך קריאת הספר "עולים במשורה" ליוותה אותי תחושת דיסוננס בין תיאור העובדות ההיסטוריות החמורות לבין ביאורן, פרשנותן וניתוחן על ידי המחבר.
פיקאר משתמש בתבנית כתיבה המורכבת מהבאת העובדות ההיסטוריות ובסמוך אליהן מצמיד עובדות ופרשנויות שמטרתן לאזן ולמתן את התמונה. מהלך זה מעניק תחושה שמצד אחד המחבר רואה חשיבות רבה בהבאת ההיסטוריה כהווייתה, ומצד שני, אולי מחשש מפני פגיעה ברגש הלאומי, הוא טורח מיד לאזן, גם במקום שבו האיזון לא מרכך במאום את העובדות הקשות והאכזריות.
דבר נוסף שמאפשר הבאת הסברים ספקולטיביים ומאזנים הוא הבחירה של פיקאר להימנע מלציין בספר את המדיניות ההפוכה שנקטו מנהיגי המדינה כלפי העלייה ממזרח אירופה. לטעמי, הימנעות זו שגויה ולו משום שיכלה לייתר רבים מהביאורים והפרשנויות ה"אובייקטיביות" כדוגמת שיקולי מצוקה כלכלית ומחסור במשאבי הקליטה; אלה לא עמדו במבחן המציאות במדיניות כלפי העלייה ממזרח אירופה. שם לא יושמו תקנות סלקציה ולא הוגבל מספר העולים. הואיל וכך, נותרנו עם הסבר העומד בפני עצמו – מדיניות מפלה מלכתחילה כלפי יהודי צפון אפריקה, מדיניות קולוניאליסטית גזענית.
בהקשר זה, חשוב לי להתעכב על מושג שבחרתי להשתמש בו בסקירה זו, ושהמחבר נמנע מלעשות בו שימוש לאורך כל הספר. הפילוסוף עמנואל לוינס בספרו "חירות קשה" מתייחס למושג הגזענות: "הגזענות איננה תפיסה ביולוגית, שכן האנטישמיות היא הארכיטיפ של כל כליאה. הדיכוי החברתי כשלעצמו רק מחקה את הדגם הזה. הוא גודר, כולא במסגרת מעמד, מונע ביטוי ודן למארת 'מסמנים ללא מסומנים'". ההתנהלות הקולוניאליסטית של קברניטי המדינה כלפי יהודי ארצות האסלאם בכלל ויהודי צפון אפריקה בפרט הייתה גזענית במובנים רבים.
לא רק היחס המשפיל היה מנת חלקם, לא רק מניעת עלייתם בתקופות שבהן חרדו מפני העצמאות הערבית ונשאו תחינה שיעלו אותם ארצה, אלא גם תהליך הקליטה, מדיניות שיכונם בפריפריה הרחק ממוקדי הכוח, מיקומם במעמד הפרולטריון ולימים הסללתם להשכלה ברמה נמוכה בחינוך המקצועי. הגזענות הממוסדת באה לידי ביטוי הן באופן מילולי, בהתבטאויות של מנהיגים, מקבלי החלטות ותקשורת, והן במדיניות שמנעה ביטוי לתרבותם וכלאה אותם במסגרת המעמד הנמוך.
חוויית הקריאה בספר "עולים במשורה" הייתה מכאיבה בעבורי. על אף שהספר כתוב בצורה מרתקת ומציג מחקר מקיף ויסודי, הלב דואב אל מול עוול מבית.
כיום, קורות העתים של יהודי ארצות האסלאם לא נלמדים בבתי הספר ולא נכללים בתוכנית הלימודים לבגרות. זהו מצב הנושא מסר מובלע של דה־לגיטימציה להיסטוריה שלנו. על מנת להבין את הפוטנציאל השונה שהיה טמון בקליטת משפחתו של אבי במרכז הארץ לעומת קליטתה של משפחת אמי בפריפריה, על ההשלכות ההשכלתיות והמעמדיות שנגזרו מכך, הייתי צריכה להשלים את לימודי ההיסטוריה בדרך עצמאית, אלטרנטיבית להיסטוריה המסופרת לנו. את העובדות ההיסטוריות שמציע ספר זה חשוב שהכול ילמדו. חשוב שתהיה להן נוכחות בתודעת האומה.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ט אדר ב' תשע"ד, 21.3.2014

המחנך ארז לקסמן - יישוב מחלוקת במסגרת סנהדרין תלמידים

המנגנון:
במהלך ישיבות המורים השנה הוצגה לצוות החינוכי האפשרות להפנות תלמידים מסוכסכים לתהליך של גישור המועבר על ידי תלמידים.
המנגנון עובד כך שיש לתלמידים אפשרות לפנות באופן אישי למגשרים ובנוסף ישנה אפשרות למורים להעביר את שמות התלמידים המסוכסכים למורה המרכז, ארז לקסמן.
התלמידים שעברו הכשרה בשנה שעברה להיות מגשרים בבית הספר הינם תלמידי כיתה ט' החברים זה השנה השלישית בקבוצת המנהיגות "סנהדרין תלמידים". לאחר שהתלמידים המגשרים קיבלו את שמות התלמידים המסוכסכים, הם פונים אליהם ומוודאים ששני התלמידים מסכימים מרצונם החופשי לעבור את התהליך, שהינו התנדבותי לחלוטין. במידה והתלמידים מסכימים, אז קובעים איתם שעה מוסכמת לתהליך עצמו ב"סלע המחלוקת" סביבת למידה מחוץ לגדר, פיזית ורעיונית.
בתהליך עצמו יושבים שני התלמידים המסוכסכים ושני מגשרים, האחד מנהל את התהליך, והשני מתעד את כל המהלך. בסוף התהליך, בין אם לקח פגישה אחת או יותר, מנסחים ביחד הסכם לסיום הסכסוך, ושני התלמידים המסוכסכים חותמים עליו.
המהלך כולו מתויק בתיקיית "סנהדרין תלמידים" שהינה חסויה.

תיאור מקרה:
שני תלמידי כיתה ז' היו בבית של אחד מהם ובעקבות מריבה קטנה הפסיקו לדבר. לצערם הריב המשיך וגדל ושני הילדים שהיו חברים טובים מכיתה א' הפסיקו את הקשר ביניהם לזמן רב. מחנכת הכיתה ביקשה ממני (א.ל.) לעזור לה בנושא זה לקראת הטיול השנתי. שני התלמידים היו החברים העיקריים האחד של השני בכיתה והריב ביניהם גרם לאחד להיות בקבוצה שלא בדיוק הסתדר בה, ולשני לא למצוא עם מי להיות באוהל בטיול השנתי. הפניתי את התלמידים לשני תלמידי כיתה ט' שהתנדבו להיות המגשרים הראשונים.
בשעה האחרונה של יום הלימודים נפגשנו כולנו ב"סלע המחלוקת" ותלמידי כיתה ט' ניהלו את תהליך הגישור. אני ישבתי במרחק מה והמגשרים ווידאו עם תלמידי כיתה ז' שזה בסדר שאני באזור. מהמעט ששמעתי המגשרים ניהלו את הגישור בצורה מופלאה, המגשר המרכזי שמע את שני הצדדים של הוויכוח, ובעזרת שאלות מנחות חשף בפני שני התלמידים הצעירים את הרצונות המשותפים שלהם לגבי החברות שלהם. לאחר ששני התלמידים הצעירים ביטאו במילים מה הם ירוויחו מסיום הריב, המגשר שאל אותם אילו פתרונות הם מציעים לסיום הריב. עלו מספר פתרונות שלאחר עוד כמה שאלות מנחות היו מאוזנים וממוקדים. לבסוף הדגיש המגשר בפני התלמידים הצעירים כי האחריות לביצוע הפתרונות שהם הציעו, היא שלהם בלבד, והתלמידים אישרו זאת. המגשרים סיכמו את עיקרי הדברים וניסחו חוזה עליו חתמו שני התלמידים הצעירים. אלה האחרונים החליטו שהם ייקחו עוד שלושה ימים בטרם יחזרו בצורה הדרגתית לחברות כמקודם.
סיימנו את תהליך הגישור בהצלחה רבה, וזכיתי להתגאות עד מאוד במגשרים שעשו עבודה מרשימה.

 

 

יוליה בוטייבה Юлия Бутеева מורה לעברית במוסקבה

אני יוליה בוטייבה, ילידת מוסקבה ומורה לעברית בבי"ס תחיה במוסקבה. למדתי את השפה העברית באקדמיה על שם רמב''ם במוסקבה כחלק מן התואר בבלשנות.

המילים האהובות עליי ביותר בעברית הן: "התלהבות" ו"שיתוף פעולה", גם כיוון שצלילן נעים מבחינתי וגם כי רק בהתלהבות ובשיתוף פעולה אפשר להשיג כל מטרה שניצבת.

המילים הראשונות בעברית שאני מלמדת את תלמידיי, הן: "שלום" ו"אימא" כי הן מבטאות מושגים בסיסיים, נחוצים, על זמניים ונצחיים, הנותנים חיים, ובו בזמן קרובים ומובנים, וברובו בלב, לכל אחד ללא קשר לזהות לאומית, דת או מקום מגורים. וכך זה צריך להיות - בכל דבר גדול, חשוב ובוער וגם במסע הרפתקאות מבריק וארוך כמו הכרות עם השפה המדהימה שלנו, - מתחילים מדברים פשוטים וברורים וממשיכים ליתר עומק.

בבי"ס שלנו כל כיתה מקבלת 4 שיעורי עברית בשבוע. מבחינה פדגוגית, דרכי ההוראה שלי הן שילוב של הקניית עניינים לשוניים  עם התחשבות בידע חוץ לשוני של התלמידים ובתחומי העניין של התלמידים. מה שאני נוהגת לעשות עם תלמידיי כחלק משיעור זה ביחד המחזת שיחות בעברית בכל נושא ונושא והתבטאות חופשית בשפה העברית - לא יודעת האם אלה דברים מיוחדים או לא, אבל לדעתי רכיבי השיעור האלו חשובים כי מדי יום הם מעוררים בתלמידים רצון עז לבטא את מחשבתיהם ובעברית וכשהם מבינים שלזה כבר יש להם כלים דקדוקיים -  השמחה גדולה והמוטיבציה להמשיך ללמוד את השפה גוברת - וטוב לי כלמורה. אני גם סבורה שהכרות תלמידיי עם השירה בעברית תורמת הרבה להנאתנו בשיעורים, וכמו כן התועלת רבה. דרך השירים התלמידים לומדים המון וממשיכים לשיר גם מחוץ לכותלי הכיתה. הדבר נותן להם מוטיבציה לחפש באופן עצמאי שירים וסיפורים באינטרנט ולהביאם לכיתה כדי ללמוד אותם ביחד בכיתה. ואין דבר יותר יפה למורה לראות את ההתלהבות של התלמיד מהלמידה ובמיוחד כאשר הוא יוזם אותו בעצמו!

הוראת העברית חשובה בעיני כי חוץ מעומק, כוח ויופי שבעצם הידע הזה שכל מי שלומד עברית רוכש, זו גם דרך לילדי תפוצות לדעת, להכיר ולהרחיב את ידיעותם בכל אשר קשור לזהות היהודית, למדינת ישראל, למסורת היהודית, שהרי יש קשר חשוב בין השפה העברית לעולם התוכן היהודי. בעקבות הלימודים התלמידים נכנסים לפרויקטים חדשים ויכולתם לשלב את הידע ולהשתתף בפרויקט מסוים, ללמוד ולהכיר חברים חדשים, מעניקה שמחה ותחושת הביטחון גם בזה שהם יהודים. התרומה הגדולה לדעתי בלימוד השפה בתפוצות היא גם בקשר המיוחד שנוצר בין תלמידינו לבין ילדי ישראל בעקבות הפרויקטים והילדים ממשיכים לתקשר גם מחוץ למסגרת הפרויקט. וזה הדבר החשוב ביותר - לתת לתלמידים, מישראל ומתפוצות, להוביל אותם לאופקים חדשים ומפתיעים ביותר.

 

אביתר גוזנר - "ושבו בנים לגבולם" (ירמיה ל"א 16)

לפני כרבע מאה, בהיותי בן שמונה, חגגתי את ליל הסדר בבית סבי וסבתי. אב הסדר היה סבי הגדול, משה ע"ה, איש ירושלים ושר לשון ושפה. העברית שבפיו היתה כשפת הקדמונים. הוא דקדק בקלה כבחמורה וממנו ירשתי את אהבתי היתירה לשפה העברית. ממנו גם ירשתי את אהבתי לספר הספרים, ובעקבות אהבתי זו (או שמא עלי לומר התאהבותי?) הפכתי ברבות הימים לאיש מקרא ולמורה לתנ"ך ולמחשבת ישראל.  אני ובן דודי, הצעיר ממני בשנה, "גנבנו" באותו ליל הסדר את האפיקומן. כדי שיוכל רב סבא משה להמשיך ולנהל את הסדר, התבקשנו להחזיר את האפיקומן, ובתמורה הובטח לנו כי נקבל את מבוקשנו. בן דודי, ילד נורמטיבי לחלוטין ביקש סקטבורד. ואילו אני, המוזר, הכרזתי: "סבא משה, אני רוצה ספר תנ"ך". גם אם שבע אחיה ואזקין, לא אשכח את הדמעה שבצבצה בעיניו של סבא. אופיו הקשה והמחוספס לא עמד לו נוכח בקשתו הצנועה אך הכל-כך משמעותית של ילד קטן, נינו.

השבוע, זכיתי לחוש תחושה דומה של התרוממות רוח, כאשר ליוויתי קבוצה של נערים ונערות מבית הספר שבו אני מלמד, לחידון התנ"ך העולמי לנוער התפוצות שנערך באור יהודה. בנוסף לתלמידיי התלוו אלינו אורחים חשובים מעין כמותם. המדובר בקבוצה של נערים ונערות יהודים מרוסיה, שהגיעו ארצה לששה שבועות ומתארחים אצל תלמידינו. הפרויקט זכה לכינוי "נעל"ה קטן" ומטרתו לחשוף את הנוער היהודי שבגולה למציאות החיים בארץ הקודש, בתקווה וברצון עז שביום מן הימים מי בהם יהי אלוהיו עמו ויעל לארצנו או לפחות יראה בה את מרכז חייו. אולם, לא בכך ברצוני לעסוק, על אף שהנושא בדמי, ברמ"ח איבריי ובשס"ע גידיי.

התרוממות הרוח באה בעקבות חידון התנ"ך. על הבמה ישבו ששה-עשר בני נוער יהודים, חכמים, קורנים אור ואהבת התנ"ך. כל אחד מתפוצה אחרת – אך מכנה משותף אחד לכולם – השפה העברית. המתורגמנים שהובאו כדי לסייע לנערים נשארו כמעט מובטלים מעבודה. שליטתם של הילדים בשפה היתה מוחלטת ועוררה בי התרגשות רבה. בקיאותם של אותם נערים בספר הספרים, היתה דבר שאנו, מחנכי ישראל, יכולים פעמים רבות רק להתקנא בו. כאשר נשאל הנער הקנדי כמה זמן נמשך שעבוד עם ישראל במצרים על פי המסופר בברית בין הבתרים, היה יכול להשיב "ארבע מאות שנה" ולזכות במלוא הנקודות. תשובתו היתה: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית ט"ו 13). תשובה כל כך יפה. כל כך פשוטה, אך כל כך מלמדת על מטען עשיר ובקיאות בספר שנכתב בשפה שאינה שפת אמו של הנער, שפה שלרוב קשה גם לתלמידינו, דוברי העברית. באותו רגע, באופן בלתי רצוני ובלתי נשלט, בצבצה גם בעיני אותה הדמעה שבצבצה בעינו של סבא משה לפני כ"ה שנים.

השפה העברית בכלל וספר התנ"ך בפרט הם חוט מקשר בין כולנו – בני השעה הזאת והקדמונים, יהודי ישראל ויהודי התפוצות וראוי שנחזיר את לימודי השפה העברית ולימודי התנ"ך למקום הראוי להם, מתוך הבנה שהם הם אלו ששמרו עלינו כעם במשך אלפיים שנה, והם הם אלו שימשיכו לשמור עלינו כעם, גם באלפיים השנים הבאות.