אביתר גוזנר - "ושבו בנים לגבולם" (ירמיה ל"א 16)

לפני כרבע מאה, בהיותי בן שמונה, חגגתי את ליל הסדר בבית סבי וסבתי. אב הסדר היה סבי הגדול, משה ע"ה, איש ירושלים ושר לשון ושפה. העברית שבפיו היתה כשפת הקדמונים. הוא דקדק בקלה כבחמורה וממנו ירשתי את אהבתי היתירה לשפה העברית. ממנו גם ירשתי את אהבתי לספר הספרים, ובעקבות אהבתי זו (או שמא עלי לומר התאהבותי?) הפכתי ברבות הימים לאיש מקרא ולמורה לתנ"ך ולמחשבת ישראל.  אני ובן דודי, הצעיר ממני בשנה, "גנבנו" באותו ליל הסדר את האפיקומן. כדי שיוכל רב סבא משה להמשיך ולנהל את הסדר, התבקשנו להחזיר את האפיקומן, ובתמורה הובטח לנו כי נקבל את מבוקשנו. בן דודי, ילד נורמטיבי לחלוטין ביקש סקטבורד. ואילו אני, המוזר, הכרזתי: "סבא משה, אני רוצה ספר תנ"ך". גם אם שבע אחיה ואזקין, לא אשכח את הדמעה שבצבצה בעיניו של סבא. אופיו הקשה והמחוספס לא עמד לו נוכח בקשתו הצנועה אך הכל-כך משמעותית של ילד קטן, נינו.

השבוע, זכיתי לחוש תחושה דומה של התרוממות רוח, כאשר ליוויתי קבוצה של נערים ונערות מבית הספר שבו אני מלמד, לחידון התנ"ך העולמי לנוער התפוצות שנערך באור יהודה. בנוסף לתלמידיי התלוו אלינו אורחים חשובים מעין כמותם. המדובר בקבוצה של נערים ונערות יהודים מרוסיה, שהגיעו ארצה לששה שבועות ומתארחים אצל תלמידינו. הפרויקט זכה לכינוי "נעל"ה קטן" ומטרתו לחשוף את הנוער היהודי שבגולה למציאות החיים בארץ הקודש, בתקווה וברצון עז שביום מן הימים מי בהם יהי אלוהיו עמו ויעל לארצנו או לפחות יראה בה את מרכז חייו. אולם, לא בכך ברצוני לעסוק, על אף שהנושא בדמי, ברמ"ח איבריי ובשס"ע גידיי.

התרוממות הרוח באה בעקבות חידון התנ"ך. על הבמה ישבו ששה-עשר בני נוער יהודים, חכמים, קורנים אור ואהבת התנ"ך. כל אחד מתפוצה אחרת – אך מכנה משותף אחד לכולם – השפה העברית. המתורגמנים שהובאו כדי לסייע לנערים נשארו כמעט מובטלים מעבודה. שליטתם של הילדים בשפה היתה מוחלטת ועוררה בי התרגשות רבה. בקיאותם של אותם נערים בספר הספרים, היתה דבר שאנו, מחנכי ישראל, יכולים פעמים רבות רק להתקנא בו. כאשר נשאל הנער הקנדי כמה זמן נמשך שעבוד עם ישראל במצרים על פי המסופר בברית בין הבתרים, היה יכול להשיב "ארבע מאות שנה" ולזכות במלוא הנקודות. תשובתו היתה: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית ט"ו 13). תשובה כל כך יפה. כל כך פשוטה, אך כל כך מלמדת על מטען עשיר ובקיאות בספר שנכתב בשפה שאינה שפת אמו של הנער, שפה שלרוב קשה גם לתלמידינו, דוברי העברית. באותו רגע, באופן בלתי רצוני ובלתי נשלט, בצבצה גם בעיני אותה הדמעה שבצבצה בעינו של סבא משה לפני כ"ה שנים.

השפה העברית בכלל וספר התנ"ך בפרט הם חוט מקשר בין כולנו – בני השעה הזאת והקדמונים, יהודי ישראל ויהודי התפוצות וראוי שנחזיר את לימודי השפה העברית ולימודי התנ"ך למקום הראוי להם, מתוך הבנה שהם הם אלו ששמרו עלינו כעם במשך אלפיים שנה, והם הם אלו שימשיכו לשמור עלינו כעם, גם באלפיים השנים הבאות.