המושג עמיות יהודית המנצח כיום על מגוון מעשים המתרחשים בזירת יחסי
ישראל- תפוצות, מיוחס לרב שרצה "לשקם" את היהדות, מרדכי קפלן. ביטוי זה, חוּדש והופץ באמצעות ההגות האמריקאית בעשורים שקדמו להקמתה של
מדינת ישראל, תוך הסתייגות מן הרואים באמריקה גולה. אלא שהמציאות חזקה מכל תיאוריה. ההשתלבות בתרבות הלא יהודית, לא מחתה את האנטישמיות! ממש כפי שהיה באירופה, נשארו היהודים גם באמריקה, במעמד של אורחים בחברת הרוב. (בנקודה זו ראוי להזכיר כי גם אורחים רצויים, אורחים המה). בתוך כך, שבו יהודי ארה"ב ושחזרו דפוסי התנהגות מימי הזוהר של מרכזי גולה קודמים. בכלל זה, אחיזה באוואנגרד חברתי אזרחי (שוב היהודים מתנדבים להיות "שמן בגלגלי המהפכה"), התבוללות רחבת היקף וחיפוש
הגדרות חדשות ליהדות.
מזמינה חשיבה על הפריטים הבאים:
יהדות - מציאות מטה-פיזית שביטוייה הציבוריים משתנים סביב עקרונות הלכתיים. קיומה אינו מותנה בשיטה חברתית או פוליטית מסוימת וגם לא במידת הדתיות או
החילוניות של היחיד. שרויים בה לימוד התורה שבכתב והתורה שבעל פה, שיח הדורות,
השקלא והטריא בין ההלכה לבין המעשה, הזיכרון ההיסטורי המשותף והקשר לארץ ישראל.
היהדות אינה מתמסרת לפרמטרים בני העידן המודרני והפוסט מודרני, כגון דמוקרטיה,
אולטרה-פלורליזם, קהילתנות או שוויון מגדרי. זאת ועוד, כל ניסיון להגדירה בתור
"ציביליזציה", "קהילה" או "דת", מצמצם אותה לכדי רכיב מוגבל בתצרף קוסמופוליטי.
עמיות יהודית – מצב תודעתי המאפשר מרחב לכלל הזיקות בעולם היהודי ותומך ביחסי
הגומלין בין ישראל לגולה.
גולה - כל מקום מחוץ לארץ ישראל, בו
היהודים יכולים להשיג לכל היותר אמנציפציה של יחידים, אך לא אמנציפציה של עם.
כתבת מצוין נוגה. עכשיו, גם לאחר 31 שנה שאני חיה פה, אני מרגישה יותר אורחת פה מתמיד. הבעיה היא שלא הבנתי עד עכשיו (או יוצר נכון, בחרתי להתעלם מהעובדה) שאני אורחת לא רצויה. המוזר בארצות הברית שהפוקוס הוא תמיד על זכויות השחורים. תחושת הקיפוח שלהם כל כל חזקה שהוקמה תנועה שניקראת Black Lives Matter. אם חס וחלילה משהו מעז להוציא את המשפט All lives matter, כולם מתנפלים עליו ואומרים לו שהוא גזעני. אפילו יהודים אמריקאים מצטמקים ונשארים שקטים לנוכח האנטישמיות הגלויה כאילו היא שייכת לקבוצה מסויימת של אנשים. מאחר שצבע עורינו בגוון בהיר מזה של השחורים, אסורים אנחנו מלהתלונן. למרות שמה שנאמר בהפגנות מופנה כלפינו. זאת הפעם הראשונה שאני מרגישה שהשואה יכולה לקרות שוב ובכל מקום. אחרי איום הפצצה בבית הספר היהודי שבו אני עובדת התפוצצה בועת הביטחון שלי. רוב האנשים פה איתם אני בקשר, סבורים שעליית האנטישמיות היא באשמת טראמפ. לדעתי טראמפ הוא הסימפטום, לא הסיבה. תירוץ טוב לכל החלאות לצאת מערימת האשפה. הם תמיד היו פה. רבותיי ההיסטוריה חוזרת. אין מנוס ממנה. הדרך היחידה לעצור את הכדור מלהמשיך להתגלגל עד מלחמת עולם שלישית זה להתייחס לבעיה כבעיה גלובלית במקום מקומית, להתאחד עם מדינות אירופה, אוסטרליה וקנדה להתייחס לבעיה בדיפלומטיות, אם עם אגרוף ברזל. כמו הורים שאומרים לילדיהם מחפשי הגבולות, ״זה אני לא מרשה״. למי יש ביצים? מי לא מפחד להפסיד את ההון או את המעמד שלו? לא יודעת.
השבמחקתודה אלה יקרה על דברייך. הסביבה בה את חיה, איננה פשוטה כלל ועיקר. עד היום צרובות בי חוויות מביקוריי בקליפורניה, בכללן אירועי אוניברסיטת ברקלי. כמו כן, לא יכולתי שלא להבחין ביהודים שמתנהגים כאילו אבותיהם הגיעו לאמריקה על המיי פלאואר. שולחת לך חיבוק ממרחקים ואיחולים להמשך עשייה חינוכית פוריה.
השבמחק