אלה אלכסנדר - "בוקר טוב אליהו"

מי זוכר את הביטוי?עדיין הכלל משתמשים בו בארץ? פה בארה"ב יש ביטוי דומה: "!Duh" משמעו משהו שכל כך ברור ורגיל שמי שלא יודע אותו הוא קצת, נו, איך לומר את זה... קצת טמבל. או חי בבועה. או שהוא ממש לא בעניינים.

כמה פעמים בעבר, במיוחד מאז ה11 בספטמבר, תפסתי את עצמי אומרת אותו. למה? כי פתאום, כשקרה אסון פה, בחצר האחורית של האמריקאים, הם התעוררו. אבל לאחרונה נראה לי שהם שוב נכנסו לתרדמה מאיימת ומסוכנת. ולא רק הם אגב. באירופה הם כבר ישנים עשרות שנים ואין מי, או מה שיעיר אותם. 

לאחרונה תפסתי את עצמי אומרת את הביטוי הנ"ל שוב, אחרי הרצח המזוויע בבית הכנסת בירושלים. זה היה יום אחרי האסון ברשת חדשות CNN. הראו לא רק את התמונות הנוראיות מזירת הרצח אך לאחר מכן גם את המסיבות בעזה. את הריקודים, הבקלאווה, הסוכריות, השירים... השגרה המחליאה והמגעילה שאנחנו כבר מכירים. כרגיל!

אבל מה שהיה לא בכרגיל זה שהראו את זה בטלויזיה האמריקאית. זה היה חדש. המדווחת לא יכלה להירגע ממה שראתה. היא איבדה את יישוב הדעת, את השלווה (קוראים לזה כאן Composure) עד כדי כך שאמרתי לבעלי שבטוח יפטרו אותה אחרי החדשות. "תראו אותם!" היא אמרה "תראו איך הם חוגגים! עם עוגיות וממתקים! אני לא מאמינה שאני רואה את זה!" היא כמעט צעקה. וזה מה שהביא אותי לאמירה "בוקר טוב אליהו".

 אז כך! גם אני רוצה לצעוק! להעיר! לנענע! להראות! "תראו אותם! את הציבור העולמי! איך הם לא רואים? איך הם לא מגיבים? איך הם סולחים? איך הם נותנים לזה לקרות?"

אבל במקום שמשהו יענה לי, אני שומעת את נשיא מדינת ארה"ב ששלושת הרבנים שנרצחו הם בני ארצו, בידיעה מלאה שהסיבה היחידה לרציחתם היא היותם יהודים, אומר כמה הוא מצטער שזה קרה ובסיום הנאום הקצר, הרגוע והשקול עד בושה שלו, הוא המשיך ואמר כמה חשוב ששני הצדדים יראו איפוק. איפוק???? על איזה איפוק מדובר? אולי ניתן להם את המפתחות לכל המוסדות היהודיים ונקרא להם למשא ומתן שם בבית ספר יהודי? בשעה שילדינו משחקים ביחד בחצר?

אז בוקר טוב אליהו, בוקר טוב אובמה ובוקר טוב לכל מנהיגי אומות העולם!!!! עד מתי תשנו? עוד מעט יעריב הערב עליכם ושוב תראו שלא רק מהיהודים הם מבקשים להיפטר.

 

אלה אלכסנדר - מכתב מקליפורניה

חברים יקרים,

כמו שכולכם כבר יודעים, אני ישראלית החיה בקליפורניה. אך כמוכם, גם אני מבולבלת והמומה ממה שקורה שם בישראל. אובדן החיים הוא עצום! ליבי יוצא אל כל אלה שהאירועים הקשים בזמן האחרון נוגעים ונגעו בו משני הצדדים, אלה הרוצים לחיות בשלום ואינם יכולים.

בני עמי בישראל עסוקים מדי בלהילחם על חייהם מלדאוג לדעת העולם עליהם. גם אם הם גרים ביישובי הדרום, ששם חייהם מאוימים מדי יום וגם אם מישהו ממשפחתם: אבא, אח, בעל, בו או חבר גויס לצבא ומסכן את חייו לוודא שהחיים ממשיכים בישראל. שהיא תמשיך להיות המדינה הדמוקרטית היחידה שעדיין מתפקדת ככזאת במזרח התיכון.

חברה ישראלית שאלה אותי אתמול אם אני לא מפחדת שמישהו יפעל נגדי בעקבות כל מאמריי התמיכה בישראל שאני מפרסמת בדף הפייסבוק שלי. עניתי שלא כי אני חיה באמריקה וכאן זכות ההבעה היא חקוקה בחוקה האמריקנית. אני לא מפחדת כי אני בוטחת שחבריי, למרות שאולי הם לא מסכימים איתי, הם עדיין חבריי. ואם הם לא מסכימים ולא רוצים להישאר בקשרי ידידות, זה בסדר איתי.

אך יותר מזאת, אמרתי לה, אני לא מפחדת להביע את דעתי כי אני מאמינה שהמודעות היא המפתח, הדרך היחידה לצאת מהחשיכה של דעות קדומות. דעות קדומות ששורשן טמון עמוק בבורות ובפחד. פחד שבימים טרופים אלה, אני פשוט לא יכולה להרשות לעצמי להרהר בו.

אבל אני כן פוחדת. פוחדת פחד משתק מדעות קדומות. כשאני צופה בטלוויזיה, קוראת בעיתון ועל המחשב, באתריי האינטרנט ואפילו בפייסבוק. כי אפילו שאני יושבת פה וכותבת מילים אלו, רבים מסביב לעולם מגנים את ישראל ולוקחים חלק בהפגנות, נושאים בידיהם כרזות מרושעות שקוראות למוות ליהודים ומבקשים למחוק את מדינת ישראל מהמפה. האנטישמיות חיה וקיימת, בעצם חוגגת, בכל העולם! עובדה זאת היא המניעה אותי לכתוב לכם את המכתב הזה. לכן אני מפרסמת את כל המאמרים הפרו ישראלים בדף הפייסבוק שלי למרות שאולי כבר נמאס לכם לקרוא ולשמוע. כי גם אם אתם אולי לא מגנים את ישראל בפרהסיה, אתם ואני פשוט לא יכולים להרשות לעצמינו לשבת פה בחיבוק ידיים ולקבל את החירות שאנחנו כה מורגלים בה, כמובן מעליו. כי זאת לא רק מלחמה בין ישראל וחמאס. זאת מלחמה כנגד שלום! צדק נגד אי צדק! חיים נגד מוות! בין אם אתם יודעים, לא יודעים או בוחרים להיתעלם, זה קורה עכשיו בכל רחבי העולם!

לכן אני רואה זאת כמשימה לחנך, להאיר ולהראות את האמת כל שתהיה, עם כל הרע, היפה והמכוער. וכן, אני לא יכולה לישון. אז מה? בשמחה אוותר על שינה אם  אוכל להאיר ולעורר את המודעות אצל בן אדם אחד.

לכן, אני רוצה שתדעו שאני מעוניינת להישאר חברה שלכם, אפילו אם אתם לא מסכימים עם דעותיי ועם המאמרים שאני מפרסמת. תרגישו חופשי להגיב בחופשיות ובלי פחד. אנחנו לא חייבים להסכים. אך אם משהו נגע לליבכם, או אם אתם מסכימים אתו שתפו אותו עם חבריכם ובכך תעזרו לי להאיר את הדרך מהאפילה של החוסר מודעות אל האור של הפתיחות וההבנה. שכולנו נוכל לצאת מהגיהנום הזה בקרוב! בקרוב מאוד! אמן!

באהבה ובכמיהה לשלום,

אלה

אפרת שלג - זה ( לא ) קשור אלי.

סיפור לילדים מאת אשת חינוך חרדית. מוגש לילדים היושבים בממדי"ם ולתלמידים בכתות עברית בגולה.

 

-"אני אביא בורקס מהמאפיה של אבא שלי" הכריזה שירה בקול רם.

- "ואני אכין פופקורן"! הודיעה צהלה.

- "אשאל את אחותי אם היא תוכל לעזור לי להכין עוגה" הוסיפה נעה.

וכך, הלכו הרוחות והתלהבו. כל אחת מבנות הכיתה ניסתה לתרום את חלקה, אם בהבאת כיבוד, או בהכנת תכנית למסיבה המתוכננת.

פרץ הקולות נדם באחת כשנכנסה המורה לכיתה.

 -"שלום בנות!" קידמה את פנינו. "שמח כאן היום, מה קורה? מה מתבשל כאן?"

כאילו במקהלה מתוכננת, ענינו כולנו כאחת:

-"אנחנו מתכננות מסיבה"!

-"מסיבה"? התפלאה המורה, "על מה ולמה? אבל בבקשה, ענינה לי אחת אחת" - הוסיפה, וליתר ביטחון קרבה את כפות ידיה לאוזניה, למקרה של תשובה קולקטיבית רועמת...

 חן התנדבה להסביר:

-"המורה, עברנו עכשיו תקופת מבחנים  מפרכת. למדנו, השקענו, התאמצנו. אנחנו רוצות קצת להתאוורר, לא מגיע לנו?"

השאלה היתה רטורית. חנה , בשם כולנו, לא התכוונה לשאול אם מגיעה לנו מסיבה כעת. ודאי מגיעה, אלא מה?

 

המורה נטלה פסק זמן קצר, בררה את המילים המתוכננות, ואז אמרה:

-"אכן, עברתן תקופה לא קלה, אני מסכימה איתכן שהיה כדאי לערוך מסיבה, להפיג את המתח, וליהנות מהחיים",

במתח חיכינו ל"אבל", והוא אכן הגיע:

 

-"אבל" המשיכה המורה מיד:

-"שכחתן באיזו תקופה אנו נמצאות?"

היה רגע דומיה, ואז שאלה טליה בקול:

-"את מתכוונת למלחמה בדרום?"

-"כן"!

- "מה זה קשור אלינו"? לא הבינה אילה. אנחנו, כידוע, גרות בפתח תקוה, רחוקות מהחזית, רגועות ובטוחות.

 

-"ודאי קשור אלינו" ניסתה המורה לענות - "אחים שלנו נמצאים בצרה ובמצוקה, חיילים נהרגים ונפצעים, משפחות שלמות חיות באימה ונמלטות לממ"דים מאימת הטילים, ואנחנו יכולות לחגוג כאילו דבר לא קרה?

 

ניצני הבנה נראו על פני הבנות. בזו אחר זו הן קלטו והפנימו את דברי המורה. אכן, עת צרה היא, לא מתאים לחגוג כעת בראוותנות.

 אבל  בניגוד לכולן, דווקא אני לא הסכמתי, והתמרדתי:

-"אז מה, המורה, אנחנו צריכות להיות בדיכאון בגלל המלחמה? אסור לנו לשמוח קצת?" שאלתי בהתרסה.

-"לא ולא, אסנת. אין שום סיבה להיכנס לדיכאון, עלינו להמשיך את השגרה ככל האפשר, ובאותה עת לזכור את אחינו הנתונים בסכנה, להשתתף עימם בצרתם ולנסות לעזור".

-"אבל מה כבר אנחנו יכולות לעשות, האם המלחמה תלויה בידינו"??

  -"אנחנו יכולות לעשות הרבה מאד"! קבעה המורה . –"אפשר לשלוח מכתבי עידוד לילדים הדרומיים, או להזמין אותם לכאן"

-"אפשר לשלוח להם ממתקים ומשחקים, להעלות את המוראל ולהנעים את השהות במקלטים" הציעה שירה.

-"ומעל הכול, אפשר להתפלל לסיום המלחמה, ולרפואת הפצועים!

-"לא צריך לשבת בחוסר מעש" סיכמה המורה.

 

השיעור התחיל, כולן התעניינו בו, כולן, מלבדי. משהו בתוכי עדין התקומם. בסדר, נבצע את כל מה שהציעה המורה, אבל מה כבר יקרה אם גם נחגוג? למי זה יפריע?

 

במחשבות אלו שבתי הביתה, ושיתפתי את הורי בדעותיי. גם הסבריהם נפלו על אוזניים אטומות. רציתי מסיבה וזהו!

כל אחר הצהרים הסתובבתי מצוברחת. למה צריך לבטל את המסיבה? מה זה יפריע ללוחמים או לנצורים???

ישבתי וקראתי בחדרי, בחוסר חשק מופגן. כשחשתי צמא, ניגשתי למטבח לשתות משהו. כנראה שחוסר הריכוז ליווה אותי גם לכאן, והכוס שהיתה בידי, החליקה, נפלה הישר אל הרצפה, והתנפצה לה לאלפי רסיסים  בקול רעש גדול.

 בלי הרבה מחשבה, התקדמתי לעבר מרפסת השירות, בכדי להביא מטאטא ולאסוף את השברים, מבלי לשים לב לעובדה שאני יחפה!

כששמתי לב, כבר היה מאוחר מידי...

את ה"איי" הקולני ניתן היה לשמוע , כך נדמה לי, בקול השכונה...

 

אבא מיהר לעברי. 

-"מה קרה"? הוא נבהל.

כשראה את הרצפה הזרועה בזכוכיות, ואת רגלי המדממת, הבין הכל. בלי שהיות מיותרות, הוא הגיש לי כיסא - "שבי" פקד, "אני בא לטפל בך, ילדה"

התיישבתי על הכסא, ממשיכה לילל, כשאבא מגיע עם תיק עזרה ראשונה.

 הוא רכן לעבר כף רגלי, איתר את מקום חדירת הרסיס, ומיהר לפעול  בהתאם:

בזריזות ובמיומנות שלף את הזכוכית, אחר ניקה את המקום וחיטא אותו, לבסוף עיטר את רגלי בתחבושת צחה, ועזר לי להגיע למיטה.

הוקל לי מעט, אם כי לא  לגמרי.

-"תודה, אבא" ניסיתי לחיך, ואחר נשכבתי קצת, מנסה להירגע מהטראומה ומהכאב.

 

תוך רגע הגיעה אמא, כוס תה מפנק בידה, ואהבה אימהית שזורה במילותיה:

- "הכל בסדר אסנת? את מרגישה יותר טוב?"

- "יהיה בסדר, אמא" הרגעתי אותה. עם הורים מסורים כאלו, איך לא?

אמא הפריחה נשיקה באוויר ופנתה לצאת מהחדר, כשלפתע סבה על עקבותיה

"בעצם, אסנת, למה את נשארת לשכב במיטה?"

-"אמא, עדין לא התאוששתי"

-"אבל אסנת, הרי רק הזרת שלך נפגעה, למה את נראית כולך מיוסרת, הרי כל הגוף בריא"!

 הסתכלתי על אמא בעיניים תמהות. מה הדיבורים האלו? לו לא היתה זו אמא, הייתי ממששת את מצחה לבדוק אם היא לא הוזה ולכן מדברת דיבורים משונים כאלו...

מה היא רוצה, שרק הזרת תשכב במיטה?

ולפתע, "נפל לי האסימון"...

 בבת אחת חדרה ההכרה למוחי, שאמא רומזת לי משהו, ואם מישהו דיבר פה שטויות, זו לאו דווקא אימא. זו ילדה שטענה שאם יש מלחמה בדרום- אפשר לחגוג ולהתעלם במרכז.

 האם אנחנו לא גוף אחד?

 משפחה אחת?

עם אחד?

 

-"הבנתי, הבנתי, אמא" השפלתי את ראשי.

 -בכיתה נסתפק לעת עתה במסיבה מאופקת לציון סיום המבחנים, ואת החגיגות נשמור לזמנים טובים יותר, שעוד יבואו.

 ואין לי ספק, הם עוד יבואו!

 

 

 

 

 

 

 

אלה אלכסנדר - מכתב מסן פרנסיסקו

שלום אלירן, רציתי להודות לך על המחווה המדהים שעשית, גוננת בגופך בזמן אזעקה בבאר- שבע, על אב צעיר ותינוקו מבלי שהכרת אותם.  למרות שזה ניראה לך מובן מאליו, זה לא. אני ישראלית שגרה בחו"ל וכאן אין לאנשים מושג ממה שקורה מחוץ לחצר האחורית שלהם. יש לחלקם שכן יודעים, דעות קיצוניות על מה שקורה בישראל. מה שרואים בחדשות פה לא משקף את מה שבאמת קורה בארץ. התמונה שמישהי צילמה ושותפה איתי על ידי חברה צימחה כנפיים! מאז ששיתפתי אותו עם חבריי בפייסבוק כולם משתפים עם כולם, ובכך לא רק שעזרת לאיש ולבנו התינוק, עזרת לשפר את התדמית של מדינת ישראל לאין שיעור. אלירן, אתה הפנים האמיתיות של המדינה ואני רוצה להודות לך מקרב לבי, לחזק את ידך וידי כל מגיני מדינת ישראל ולאחל לך כל טוב. תודה רבה, אלה

 

 

 

 

 

לורה פיליבה - לגור תחת אש ברעננה או תחת איום באיסטנבול?

בימים האחרונים, במיוחד לאחר הכניסה הקרקעית לעזה, חברים רבים ובני משפחה דואגים לי ולשלומי ברעננה הקטנה. זו העיר בה הכרתי את מציאות האזעקות לפני כשבוע. ממש כמו הילדים הקטנים שאני מלמדת, עד עכשיו האזעקה היחידה ששמעתי בחיי, הייתה לצורך תרגיל. נלחצתי, חשבתי שדקה וחצי לא תספיק ותוך דקה הייתי מחוץ לבית. בימים לאחר מכן, שמעתי אזעקה מספר פעמים: בביתי, בבית הספר כשהתלמידים שלי היו בדרך מבניין לבניין, כשהם היו במקלט ואתמול כשהייתי במעלית בבניין בדרך לחוף הרצליה. נגמרה האזעקה, חיכינו קצת ונסענו לחוף. כך אני התרגלתי למציאות החדשה. בהתחלה הייתי מתקשרת למשפחה אחרי כל אזעקה כדי שהם לא ייבהלו אבל ככל שאני התרגלתי כך גם הם.

לצערי הרב, המצב בטורקיה הוא בדיוק ההפך -  בהתחלה אף אחד לא דיבר על המתרחש בישראל, או בעזה. לא דיברו על הנערים היהודים שנחטפו ונרצחו, לא על הנער הערבי שנרצח, לא על הרקטות ולא על כיפת ברזל. למעשה, במערכה הזאת, הכל התחיל עם כמה כתבים קיצוניים שכתבו על הילדים ועל הנשים בעזה. אחר כך הגיעה זמרת (!) שאמרה "חבל שהיטלר לא הרג את כולם". ומכאן הדברים התחילו להתגלגל. כתבים ואזרחים שונים, התחילו להגיד שהקהילה היהודית מזרימה את כספיה לישראל, שההון של ישראל יושב בטורקיה. כמו כן, הם דרשו שהחכם באשי – הרב הראשי, יתנצל בשם ישראל ושיגיד כמה הוא מצטער על הילדים ועל הנשים בעזה. אחר כך הגיעו הכתבות בעיתונים הגדולים על הרס ישראלי בעזה, על ההרוגים, וכמובן סיפורי ילדים ונשים שאף אחד לא זכר לציין כי הם משמשים מגן אנושי לאנשי החמאס. הצד הישראלי קיבל ביטוי בכמה משפטים בלבד. הכתבים הקיצוניים ואחריהם ארדוגאן, התחילו להגיד שישראל תשלם מחיר מאוד כבד על מעשיה כי צעדיה גם פוגעות בקהילה יהודית בטורקיה וגם בעולם! הכתבים הלכו רחוק יותר ואמרו שקהילה היהודית לא תחשוב שהם אנטישמיים או יש להם משהו נגד היהודים שמתגוררים בטורקיה אלא, אם הם רוצים להמשיך לחיות בטורקיה בשלום ולהתקבל בחברה הטורקית כמו שהם התקבלו לפני 500 שנה אז הם צריכים להתפטר מהציונים שביניהם  ולעמוד מול ישראל ולהתנגד למעשיה. בקיצור, טורקיה מבקשת להצטייר בתור אנטי ישראלית, אנטי ציונית ואנטי מלחמה בעזה וחס וחלילה לא בתור אנטישמית. מכאן האדם התמים יכול להבין שהקהילה היהודית סתם שותקת ובקושי מוציאה מילה מהפה. סתם היהודים מפחדים לצאת לרחוב באיים שהם גדלו בהם, לסגור בית כנסת בשל המצב ובאמת שסתם מונעים התכנסויות חברתיות של בני נוער יהודים... האם אין טורקים, כתבים שקולטים את המצב? האם אין אנשים שמבינים שמה שקורה כאן זה לא בסדר וגם ארדוגאן וגם הכתבים האחרים כותבים על עזה רק כדי להסתיר מהציבור עד כמה המצב בטורקיה לא בסדר? בטח שיש, אבל הם במיעוט. הם המיעוט כמו הקהילה היהודית! יש כמה כתבים פה ושם שכותבים על כך באומץ וביושר, אבל כל השאר שותקים כדי לא להביא את עצמם אל הסכנה.

אז לכל מי ששואל ומתעניין, תודה רבה, אני בסדר, אנחנו בסדר ואנחנו בטוחים כאן ברעננה הקטנה. אבל מבחינת היהודים המצב בטורקיה הוא על הפנים, ובמילה אחת – מפחיד! לשלום משפחתי אני לא דואגת כי אני יודעת שהם בקושי יוצאים מהבית אבל אני דואגת לשלום חבריי, לילדיהם ולקהילה כולה. אני יודעת שגם הם מתפללים ליום שאחרי, שגם זה יעבור, יישאר כאפיזודה רעה וייגמר בעלייתן של כמה משפחות לישראל ובהגירתם של כמה בודדים או משפחות לארצות גולה אחרות, עד האירוע הבא. ככה זה בקהילה בטורקיה ועכשיו בואו נשמע איך זה בקהילות אחרות בעולם.

 

קובי נאור - מהתוורי ליש חרוב בלאדי - אל תראה לי את החרובים בעיר שלי

כפי שמרמז הפתגם המרוקאי שבכותרת, אספר אני על מה שאני מכיר ויודע, אספר מה זה להיות מיעוט במדינה של רוב -
מיעוט יהודי שנוא במרוקו, שצריך לומר שהשלטון דאג לכך שהשנאה ליהודים לא התבטאה בפוגרומים כמו במדינות ערב אחרות, אבל הייתה וגם הורגשה.
עלי זרקו אבנים ברחוב ילדים קטנים, עלי קראו קריאות ...גנאי "אל-ליהודי".
אני הרגשתי הרבה פעמים מפוחד ומאוים כילד קטן, וכך גם המבוגרים.
אבל ה"מיעוט" היהודי במרוקו אף פעם לא יצא לרחוב להפגין נגד המדינה או להתפרע, להניף דגלי ישראל, להבעיר צמיגים ולזרוק אבנים ובקבוקי תבערה על ערבים (כן, תאר לך באיזה אמצעים היו מדכאים שם אירוע כזה...).
המיעוט היהודי במרוקו לא נהינה מחופש ביטוי או מחשבה. את מדינת ישראל הס מלהזכיר, וכל הבעת הזדהות היתה אסורה.
המיעוט היהודי במרוקו לא נהנה מקשר ישיר עם מדינת ישראל. אפילו מכתבים אל ומאת קרובי משפחה בישראל נאלצנו להעביר דרך מדינה שלישית.
המיעוט היהודי במרוקו תלה את דגל המולדת המרוקנית ביום העצמאות המרוקני, ובכל בוקר עמדנו דום בבית הספר להנפת דגל המדינה ולשירת ההמנון. המיעוט היהודי במרוקו נשא תפילה לשלום המלך ולשלום הממלכה בבתי הכנסת בכל יום כיפור. וכמובן כיבד מאוד את המלך ואת השלטון.
המיעוט היהודי במרוקו לא העלה בדעתו לדרוש את "זכויותיו הלגיטימיות", לדרוש הקמת מדינה יהודית במרוקו, או לטעון ש"אנחנו היינו כאן קודם" או שישיבתנו שם 500 שנה מקנה לנו זכויות לאומיות. המיעוט היהודי במרוקו התפלל כל הזמן "לשנה הבאה בירושלים" וראה את העתיד שלו מחוץ למרוקו בכלל, ובמדינת ישראל בפרט. המיעוט היהודי עזב ברובו את מרוקו, ואתו ההון האנושי היהודי ומאז גם מרוקו איבדה את הנכס הזה, ואיבדה הרבה מגדולתה כמו מדינות רבות שגרמו ליהודים לברוח מתוכן, אפילו רוסיה. המיעוט היהודי במרוקו לא נהנה מן החיבוק והנשיקה של שי גולדן, ובוודאי שלא מאחד האזרחים הערבים המקומיים, כאשר תקפו אותו בצורה כלשהי. המיעוט היהודי במרוקו שהגיע לכאן, גילה באורח פלא שהוא נאלץ להמשיך לפחד מערבים...
אני אוהב ומכבד את לוסי אהאריש, ואני מגנה כל התבטאות גזענית.
אבל לא היא ולא אחרים במגזר הערבי יכולים ללמד יהודים מה זה להיות מיעוט.
קודם תלמדו מה זה, תלמדו מה זה להיות שנוא ורדוף ולחיות בפחד ובחוסר ביטחון עד כדי שאתה נאלץ לבסוף לעזוב את המדינה, לפעמים אחרי פוגרומים קשים בהנחיית השלטון, הן במדינות ערב והן ב"עולם הנאור". זה מאוד שונה מלהיות "מיעוט דה-לוקס".

 

 

 זה לא אנחנו, אלה לא הפנים שלנו!

בתקופה שיהודים חיו במצוקה בקרב הגויים, ונדרשו לתרגילי הישרדות ממש כדי לשמור על חייהם ועל הדת, ידע בסיסי של קרוא וכתוב וחשבון פיתחו את האינטליגנציה שלהם בצורה משמעותית ביחס לשכניהם הגויים, ונתנו להם יתרון אדיר על פניהם. כך היו היהודים למובילי המסחר, ומיעוטם שהעז ללמוד מעבר לכתבי הקודש אף יכלו להפוך ליועצים של שליט המדינה. אך היום, במדינת ישראל שבה אין היהודי הדתי נדרש להיאבק על חייו ודתו, היותו "אנאלפבית פלוס" הוא חיסרון ביחס לכלל האוכלוסייה, חיסרון שאינו מאפשר לו להיות מעורה בחיי היום-יום, או לשפר את חייו על ידי עבודה במשרה ששכר טוב בצידה. מה שאותה אנאלפביתיות מאפשרת, הוא כמובן ציות עיוור של האוכלוסייה הזו למנהיגיה – בהיעדר כלים לבחון את אמיתות דברי אותם מנהיגים, ותחת משטר של הפחדה והטפה, המגובה בהבטחות שווא.

זוכר אני בשנות ה-70, עת התגוררתי עם הורי באשקלון ולמדתי באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. לא היינו כך!! כשנסעתי באוטובוסים המאספים בין שתי ערים אלו, אוטובוסים שסובבו בין ובתוך יישובי צפון הנגב הנחשלים נתיבות, אופקים, שדרות ואחרים, ראיתי מן החלון את האוכלוסייה המקומית: יהודים בני עדות המזרח ברובם, אנשים פשוטים וחמים, חיים חיי צנע פחות או יותר, רובם עם כיפה לראשם. אנשים מסורתיים על פי מיטב היסטוריה של יהודי צפון אפריקה. משכימים בבוקר לשחרית – והולכים אחרי זה לעבודה ובסוף יום העבודה ממהרים לתפילת מנחה ומעריב, והביתה. לא היו שם אנשים לבושי שחור עם מגבעות שחורות. כן היו שם חיילים במדים, בדרך לבסיס או לחופשה בבית. וכך היה גם בשכונות מסוימות באשקלון ובאר שבע.יש לי הרבה טענות לממשלות המערך שיישבו את יוצאי ארצות ערב ועוד אוכלוסיות נחשלות ביישובי פריפריה ובשכונות מצוקה בערים – ללא תשתיות מתאימות. גם ממשלות הליכוד שנבחרו לאחר מכן בקולות אותם האנשים ממש לא הצליחו לשפר בהרבה את מצבם. אבל מפלגת ש"ס, שקמה כדי לכאורה לשפר מצב זה, עשתה לאוכלוסייה זו בדיוק את ההיפך. במקום לנצל את מעמדה בממשלה ולדרוש לחלק חכות לאותה אוכלוסייה, היא ביקשה רק דגים. כמה שיותר דגים. ואם אפשר, שחלק מאותם דגים יישארו בכיסים של מנהיגי המפלגה. סבי מנחם זכרונו לברכה היה אדם דתי. משכים ומעריב לבית הכנסת. מן הבית היה יוצא בחליפה ומגבעת, אך היה זה סיגנון לבוש אירופאי – ולא שחור-חרדי. סבתי סימי ז"ל, אישה דתייה וחסודה, לא לבשה פיאה או כובע בצאתה לרחוב. ביהדות צפון אפריקה היה נהוג שנשים לובשות מטפחת ראש, רק בבית הכנסת או בטכסים דתיים. מאז עלייתו לארץ ממרוקו בתחילת שנות ה-70 היה סבי מצביע מפד"ל. אני מניח שעם הופעת ש"ס קיבל פקודה בבית הכנסת להצביע בהתאם, אך אני בטוח שאם היה יודע מה יקרה לציבור שלם תוך 30 שנה – לא היה מצביע ש"ס. גם הורי זכרם לברכה ניהלו בית מסורתי, על פי מה שהיה מקובל משך דורות ביהדות צפון אפריקה המפוארת: שמירה על חלק ניכר ממצוות הדת, כמו שבתות וחגים, כשרות ועוד – והתגמשות מסויימת כדי להתאים לחיים בעולם המודרני. את כל זה ביקשה ש"ס למחוק, והצליחה במידה רבה. היא אמרה לציבור הבוחרים: אין דבר כזה להיות מסורתי. ההליכה לבית הכנסת בשבת והקידוש הם זיוף גדול אם הולכים אחר הצהריים לכדורגל. או רואים את הסרט הערבי של ערוץ 1 ביום שישי. מי שלא מקפיד בקלה כבחמורה – לא נחשב מספיק יהודי. חסל סדר המשפחה המזרחית המסורתית כפי שרואים בסרטי האחים בוזגלו, שמתאספת סביב שולחת השבת ומכבדת אב ואם - גם אם לא מדובר במשפחת פשע. וכך הרבה אנשים עמדו בפני דילמה קשה: להפוך דתי על פי התנאים של ש"ס, כולל סימנים חיצוניים של היהדות החרדית הליטאית וניהול אורח חיים אנאלפביתי – או להמשיך באורח החיים המסורתי ולהיות מנודים כמעט מקהילתם. כדי להתמודד עם האפשרות השנייה, נאלץ חלק גדול מן הציבור להתרחק מן הדת. כי עדיף שיגידו עליך שאתה חילוני ולא יספרו אותך – מאשר שאתה לא מספיק דתי ויצביעו עליך בבית הכנסת.

 

 

 

 

 

 

 

נגה כוכבי - חינוך יהודי למכירה

שלהבתיה - נקודת מבט אישית והכרת תודה

השנה היא שנת 2014, אני כבר לא רכזת חברתית, וגם לא עובדת מטעם הסוכנות היהודית, ועדיין, כשקראתי את המייל מנגה כוכבי בו היא כתבה על הבלוג שהם פתחו, בו אוכל לשתף בנקודת המבט האישית שלי עמיתים דוברי עברית בארץ ומחוצה לה על ניסיוני- מיד עניתי (!!)  ובשמחה למרות שהשעה הייתה 01:57 בלילה.

 

העבודה בתור רכזת חברתית, הייתה אחת העבודות האהובות  עליי ביותר. הסיפוק הזה של לעזור לאחרים, להבין אותם, לתקשר בדרך שונה – זו חוויה בפני עצמה.

התגובה הראשונה הייתה סליחה על השעה (אחרי הכל 1 בלילה) איחולי הצלחה וכמובן תשובה שאשמח להשתתף בבלוג הנפלא.

וזו הסיבה שאני רושמת לכם כדי להראות לכם נקודת מבט שונה-

האולפן בו הועסקתי הינו אולפן ללימודי עברית לעולים חדשים שעלו מכל רחבי הארץ. אקדמאיים (בעלי תואר אקדמי) בגילאי 22-35. הסטודנטים עצמם מתחלקים לשתי קבוצות – אנטרנים ואקסטרנים. כאשר גם הלימודים בקמפוס נלמדים ברמות שונות של ידיעת השפה העברית. מבחן הכניסה קובע בעצם את הרמה על פיה עושים שיוך של כל סטודנט לכיתה מתאימה.

 

אבל עוד הרבה לפני זה וגם במהלך וגם אחרי תחילת הלימודים, יש הרבה גורמים פעילים, יש הרבה בדיקות, סידורים, ארגונים, שיחות (וגם פגישות) עם שליחי עלייה, זימונים, איסוף נתונים, וועדות קבלה, משלוח תשובות ובדיקה, שיבוץ עולים לפי חדרים (שגם שם צריך לדייק בתיאומים, תוך כדי הפרדה לגברים ונשים על פי  חלוקה), הרבה ארגון, הרבה חשיבה, יכולת הסקת מסקנות ומענה תגובה מהירה, הרבה שעות עבודה, הרבה מעבר למה שאנשים מכירים בעולם התעסוקה - מבחינת זמינות בלילות ושעות עבודה שונות מהמקובלות. וכמובן, הרבה נשמה ועשייה אמיתית וכנה. כי זה בעצם מה שישפיע על איך המחזור של העולים הזה יהיה ומה ההרגשה שתהיה, ולא, אני לא מדברת על ההרגשה שלי, אלא על ההרגשה הכללית של הפועלים בעשייה.

כשאתם עובדים בעבודה מאתגרת ומספקת אתם מאלו שזוכים להרגיש את ההרגשה ״לעבוד מבלי ללכת לעבודה״ - ואני אסביר:

יש כאלה שהולכים לעבודה, למקום שממנו הם בסופו של דבר מביאים שכר. זה לא אומר שהם לא יעבדו היטב. אבל כן שיש שוני בהרגשה הכללית בסופו של דבר. רצון לשנות, או ההרגל למוכר, ולחלופין גם שחיקה והשלמה עם איפה שאתה נמצא. לא על מנת לממש את עצמך, אלא בכדי לספק את הצרכים שלך באשר אתה. לפעמים המשכורת הגבוהה היא זו שמשפיעה וגורמת לאנשים להיות ב-״כלוב של זהב״ מבחינת שכר, אך חוסר סיפוק אמיתי בסופו של דבר.

אפשרות נוספת בעולם התעסוקה הוא האנשים שבאים לעבוד. עצם העובדה שיש פועל אחרי המילה ״באים״ מעידה שזה משהו שהם עושים, שמניע אותם, יש סיבה לפעולה. בדרך כלל זה הסיפוק והאתגר וכמובן ההנאה ממה שבחרת כמקצוע בחיים שלך. ושלא תטעו, זה לא משנה מה המקצוע שלכם או התפקיד. ההנאה שלכם ממה שאתם עושים/חווים, עצם ביצוע העבודה, השמחה בעשייה, האתגר, הסיפוק, ההנאה הם הגורמים שמעידים אם אתם באים לעבוד או הולכים לעבודה.

 

אני זכיתי להכיר הרבה אנשים מוכשרים, מדהימים, מתנדבים, שליחי עלייה, יועצי חברה, רכזים שונים בכל רחבי הארץ (ולעיתים אף מחוצה לה), גורמים בכירים וכאלה ואחרים, הרבה שיתופי פעולה, עובדות סוציאליות שונות, אנשי הפקה, אנשי קמפוס ואחזקה ובכלל. הרבה אנשים מדהימים שגרמו לכל רעיון שהיה לבוא לידי פעולה ולגרום בדרך כזו או אחרת לעשייה מבורכת. 

 

להם ובגללם אני רושמת כרגע, לתת להם את הבמה ולהגיד קודם כל תודה. 

חשוב להזכיר לכל מי שקורא/ת את זה ועובדת עם מתנדבים או גורמים אחרים, את העובדה שנכון- העשייה שאתם כולכם עושים היא מבורכת וברוכה, ואין ספק שיש חשיבות לכל פעולה ופעולה, לעידוד צמיחה וגדילה של ישראל כעם וכמדינה. אני מסכימה. אבל גם מציינת, יש אנשים שערכם לא יסולא בפז, אנשים כאלה צריכים לשמר, צריכים להוקיר, צריכים לתת להם לא רק הערכה והכרת תודה, אלא גם הקשבה ולא להסתפק רק ב"חפיפה". צריך  להיות קשובים גם לצרכים שלהם- בתור אלו שפועלים, וכמובן להתחשב בצרכים שלהם מבלי שייפול על צורכי האחרים, למצוא דרכים חלופיות ואלטרנטיביות לקיום הרעיון ללא פגיעה, לעמוד במילים וגם בהבטחה- אם ניתנה. 

 

אם רוצים באמת לשנות, להשפיע, לדעת מה הגורמים (כאלה ואחרים שמשפיעים) לא מספיק לשאול רק את אלו בעלי התפקיד הבכיר, הגבוה. הם בדרך כלל מקבלי הנתונים וההחלטה, אבל לא מהשטח שלכם. זה כמו לבנות בניין מבלי לקנות את הקרקע הנכונה ולהתחשב במיקום  היתד או המסמר הכי קטן. הרי בנייה לא נכונה תוביל בסופו של דבר לפגיעה בנכס נדל״ן. וגם כאן, ברגע שתשתפו יותר את אבני היסוד שלכם בשאלות, קבלות, החלטות- תקבלו תוצאות יותר ברוכות. ותשמרו את הנכס היקר. כי אנשים עם סיפוק ואתגר ימשיכו לעשות היום וגם מחר.

 

אני אישית סיימתי את התואר שלי בתחושה מעורבת. גם כבדה וגם מלאת סיפוק על מה שהשגתי למרות כל מה שעברתי. כאב לי שהממוצע שלי נפגע, כי הייתי חייבת לבחור בין לקום כל לילה לעולה חדש/ה שמגיע/ה כשאני בתקופת מבחנים לחוצה ועמוסה ( העולים שלי לא יודעים - עכשיו אולי כן) כמה לילות לבנים ללא שינה היו לי ולכמה מבחנים ניגשתי מבלי ללמוד בכלל לבחינה, ולמרות זאת יכולתי להרגיש את הכרת התודה שלהם בחיוך ומילה טובה ברגע שראו מישהו מקבל אותם בכניסה ונותן להם מענה או  תשובות במייל לשליחי עלייה כל פעם לפני השינה. אז כן, נפגע לי הממוצע וחסרה לי נקודה (שלמה!) למאסטר ואני יודעת שיש משרות ומכרזים שבגלל נקודה אחת אני לא יכולה להגיש מועמדות כי אני אמצא כביכול ש״לא מתאימה״.  אני אומנם ״נפגעתי״ בפן הזה,  אבל יודעת שאם לא היו לי האנשים שעבדו איתי באותה תקופה יכול להיות שזה היה אפילו הרבה מעבר לנקודה.

שלא תטעו! אני לא היחידה בסיפור הזה. עבד איתי מערך נרחב (חלקם היו סטודנטים גם) שלו אני רוצה להודות ואל תתייחסו לסדר השמות שמופיעה ברשימה, כי כל שם ברשימה, הוא המילה הראשונה!! 

צוות מתנדבים שעבדו איתי במהלך המחזורים השונים ובימי הגעת עולים חדשים לפי משמרות והגעות של העולים לפי השפה שבה הם מדברים- גאל ווברמן (צרפתית), אליאן כהן (ספרדית), עידו (אנגלית), אנה אוברטיגו (רוסית).

צוות האולפן- המורות, המנהלת, השומר בכניסה, צוות האחזקה המדהים והנפלא שמילאו כל בקשה ועזרו במתן פתרונות מהירים - ראובן סבח ורועי.

אסיה המדהימה!! כל העובדות הסוציאליות השונות שנתנו תמיכה לעולים והקשבה ועבודה משותפת ומבורכת, עו״ד שעזרו לנו, אנשי החמ״ל של משרד הקליטה בנמל התעופה בן גוריון.

שאול אלוני- אב הבית ב-ה׳ הידיעה!! של מעונות הקמפוס וכמובן לחברת שקמונה על שיתוף הפעולה

מאירה כץ- על היותה מי שהיא והעזרה שנתנה עם מציאת דיור לעולם אקסטרניים ברשימה

מרכז הצעירים- נחמה מילר ולמנהל המקום רפי, על כל שיתופי הפעולה והאפשרות להשתמש במרכז לא פעם בכדי לבצע פעולות שונות, אירועים, מסיבות ושיתופי פעולה נרחבים עם כלל רכזים ובהם דניאל סיגלוב.

אלחנן מארגון רוטרי, אורלי זלצר וכל מי שנטל חלק ב"קפה עברית".

שמוליק וצוות המדריכים והמאבטחים שליוו אותנו בכל הטיולים!! תודה מיוחדת לתום שעזר לאחד מהסטודנטים בכיסא גלגלים לחוות חוויה כאילו לא היה הכיסא שמה.

קטי (צרפתית), סמדר (אנגלית) ועוד פרוייקטורית לדוברי הרוסית שאני כרגע לא זוכרת את שמה.

ולכל אותם אלו שהיו בעשייה וכרגע לא זוכרת את שמם בכתב - תודה!! 

שתי תודות מיוחדות ואחרונות לפולינה באום - השותפה, שהכירה לי את העבודה ;))

לאורלי - המנהלת הישירה - על האפשרות שנתנה לי ליצור את הפעילויות שאני רוצה ללא בעיה. כשהתקבלתי לעבודה ציינתי כי אני רוצה יד חופשית מבחינת תכני הפעילויות וההדרכה - וכך בדיוק היה. (כמובן שהיו לנו שיחות משותפות וליווי טלפוני ואישור של כל פעולה- מבחינת תקציב הכוונה).

 

זו רק רשימה חלקית של פועלים בעשייה שאני ממליצה לשאול אותם על איך לעשות ומה. אין חכם כבעל ניסיון ולהם יש את הידע ממקור ראשון בעבודה – הם עצמם. כדאי להשתמש בתשובות שלהם להסקת מסקנות כאלה ואחרות, מה שיוביל בסופו של דבר לשינוי ולהתייעלות, ולצמיחה של עם ישראל, כעם וכמדינה.

מאחלת לכולנו הצלחה בהמשך העשייה.  שלהבתיה

תל אביב, 07:27

 

הרב חיים אמסלם - שלא תנעל דלת בפני גרים

בס"ד

רבותינו אמרו "ועשו סייג לתורה". כל התקנות, הגדרים והסייגים שרבותינו מצאו לנכון לתקן, והם הם גופי תורה, מטרתם היתה למען השמירה על התורה עצמה, ולכן הלשון עשו סייג לתורה כלומר לטובת התורה ולא ועשו סייג בתורה, שסייג וגדר או חומרה שלא יועילו לתורה ולקיום מצוותיה, אינן ראויות להיגזר, וכבר אמרו רבותינו שאין גוזרים גזרה שרוב הצבור אינו יכול לעמוד בה (ב"ק ע"ט ע"ב), ומצאנו גם בהיפך, שאף דברים המפורשים ומבוארים בתורה נמצא להם פתרון ומוצא שונה כשההכרח הצריך לדוגמא שמיטת כספים-פרוזבול-תקנתו של הלל הזקן שהיא בעצם "עקר שביעית דאורייתא וביטל בכך השמטת כספים שצותה תורה" כלשון התוספות גיטין (דף ל"ו ע"א) למה הלל עשה זאת כי הוא הבין שאין ברירה: בלי פרוזבול גם לא יהיו הלוואות, ההלואה מהאחד לזולתו היא צורך של כל חברה, וכלשון התוספות (דף מ"ז ע"א) חשו לנעילת דלת בפני לווים, לכאורה איך "העיז" הלל לעקור דין מהתורה? מהיכן להלל הזקן, והוא הדין לחכמי ישראל שבכל דור ודור היכולת הזו לתקן תקנות של עקירת דין? ובכן התשובה פשוטה, כמו שכשיש צורך למען שמירת התורה עושים סייגים וחומרות, כך כשיש מצב הדורש ראיה רחבה ועמוקה אז יש צורך למצוא פתרון שישמור על התורה עצמה, משל להסרת אבר קטן למען שמירה על יתר הגוף.

ומכאן אני רוצה אולי להגיע לנושא הגיור, כשאנחנו ממשכנים עצמנו על מנת למצוא דרכים על פי ההלכה לגייר צאצאי יהודים "זרע ישראל" ולהשיבם לצור מחצבתם, הגם שאנחנו יודעים או משערים שלא ידקדקו בקיום מצוות, והעולם החרדי מרים קול זעקה ולוחם בשצף קצף, שאין גיור בלי קבלת מצוות-כלומר קיום מצוות בפועל וכו', מעבר לכל ההנמקות ההלכתיות המוכיחות כי הם טועים לא רק בפרשנות הלכתית, אלא בעיקר השקפתית, התוס' ביבמות (מ"ז ע"א בנ"ל) דברו על הצורך שלא תנעל דלת בפני גרים זהו הלשון שהשתמשו בו על הסבר תקנת הפרוזבול שלא "תנעל דלת", הצורך שלא תנעל דלת, מוכרח להביאנו לגישה אחרת, לעת כזאת כל גישה מחמירה ומרחיקה היא סכנה לעם היהודי, יוצרת התבוללות בתוכנו, מרחיקה יהודים מיהדות ומחללת את ה', יש שיאמרו "יקוב הדין את ההר" ולא נזוז מההלכה, והם טועים פעמיים טועים בהלכה והבנתה, אבל בעיקר טועים במחשבת התורה וההלכה, כי כמו שלא גיירו גרים בימי דוד ושלמה (יבמות כ"ד) אף שהיה מותר, כי לא היה צורך או יותר נכון היה צורך שלא לקבלם, כך בזמנינו המצב הפוך יש צורך יהודי, דתי, חברתי, וישראלי לקבל.

הרי אני סבור שלקבל "זרע ישראל" זה אינו רק צורך זו מצוה גדולה, מכלל הבטחת התורה של אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו'. והבטחת חזון הנביאים של קבוץ הגלויות.

הסיבות שיכולות להביא את גדולי ישראל לתקנות מעין אלו, אם במכירת חמץ בפסח או במכירת קרקעות בשביעית, או בפרוזבול, וכיוצא, בסיסם אחד שמירת התורה ברוח-ועשו סייג "לתורה". הגישה הזו היא הבטוי העז של האמונה בה' ובקבלת עול מצוותיו, שהרי כשם שמקבלים שכר על הדרישה מקבלים שכר על הפרישה (פסחים כ"ב ע"ב). מניעת חלול ה', והחזרת בנים אובדים לחיק דתם, היא רצון ה' וזהו הבסיס שעליו חייבים לנוע כל המנסים להציע דרך על מנת לצאת ממשבר הגיור.

אני כותב זאת כך בכדי לחזק את ידי העוסקים במלאכת קודש זו של גיור, אשר אלו המקדשים מלחמה כנגדם, כביכול בשם הקנאות לדבר ה', שוכחים , שבזה הם עושים הפך מרצונו יתברך, ולא עוד עוברים על אזהרות מדאורייתא של אונאת הגר, שהרי מצוות "ואהבת את הגר"  מחייבת אותנו לקרבם ולהקל עליהם (שו"ת אגרות משה יו"ד סי' כ"ו).

חזקו ואמצו "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו".

צוות ביאליק רוסריו - אירוע היסטורי

 

אנו צוות המורים ותלמידי בי"ס ח.נ. ביאליק ברוסריו, רצינו לספר לכם גאים ומתרגשים שביום שלישי האחרון 6 במאי  התרחש אירוע היסטורי בעירנו.

אחד הסמלים הלאומיים החשובים בארגנטינה, הוא אנדרטת הדגל הארגנטיני.

 לכבוד יום העצמאות ה-66 למדינת ישראל  ובנוכחות ראש עיריית רוסריו, מנהלי הקהילה, תלמידי ביה"ס ח.נ. ביאליק ומעל מאה  הורים ומתעניינים, הונף גם דגל ישראל!

הקהל שר בהתרגשות את התקווה והביט כלא מאמין בדגל ישראל אשר על ראש התורן.

מיד אחר כך,  ב-"אולם הדגלים" המפואר, התקיים טקס מרגש בו נשמעה תפילה ותקיעת שופר לזכר חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.

הדוברים המרכזיים בטקס היו רב הקהילה דניאל דולינסקי ושליח הסוכנות היהודית קיטו הנדלר.

הטקס היה מאוד מכובד ומרגש.

אפרת שני שטרית - "מחוץ לתוכנית הלימודים"

לעיונכם - הסיפא של מאמר הביקורת "היסטוריה אלטרנטיבית" בהתייחס לספר: עולים במשורה של אבי פיקאר.

ההיסטוריון ארנסט רנן כתב במאמרו "מהי האומה" כי מחקר היסטורי לעתים קרובות מהווה איום על הלאום או על הרגש הלאומי. לכל אורך קריאת הספר "עולים במשורה" ליוותה אותי תחושת דיסוננס בין תיאור העובדות ההיסטוריות החמורות לבין ביאורן, פרשנותן וניתוחן על ידי המחבר.
פיקאר משתמש בתבנית כתיבה המורכבת מהבאת העובדות ההיסטוריות ובסמוך אליהן מצמיד עובדות ופרשנויות שמטרתן לאזן ולמתן את התמונה. מהלך זה מעניק תחושה שמצד אחד המחבר רואה חשיבות רבה בהבאת ההיסטוריה כהווייתה, ומצד שני, אולי מחשש מפני פגיעה ברגש הלאומי, הוא טורח מיד לאזן, גם במקום שבו האיזון לא מרכך במאום את העובדות הקשות והאכזריות.
דבר נוסף שמאפשר הבאת הסברים ספקולטיביים ומאזנים הוא הבחירה של פיקאר להימנע מלציין בספר את המדיניות ההפוכה שנקטו מנהיגי המדינה כלפי העלייה ממזרח אירופה. לטעמי, הימנעות זו שגויה ולו משום שיכלה לייתר רבים מהביאורים והפרשנויות ה"אובייקטיביות" כדוגמת שיקולי מצוקה כלכלית ומחסור במשאבי הקליטה; אלה לא עמדו במבחן המציאות במדיניות כלפי העלייה ממזרח אירופה. שם לא יושמו תקנות סלקציה ולא הוגבל מספר העולים. הואיל וכך, נותרנו עם הסבר העומד בפני עצמו – מדיניות מפלה מלכתחילה כלפי יהודי צפון אפריקה, מדיניות קולוניאליסטית גזענית.
בהקשר זה, חשוב לי להתעכב על מושג שבחרתי להשתמש בו בסקירה זו, ושהמחבר נמנע מלעשות בו שימוש לאורך כל הספר. הפילוסוף עמנואל לוינס בספרו "חירות קשה" מתייחס למושג הגזענות: "הגזענות איננה תפיסה ביולוגית, שכן האנטישמיות היא הארכיטיפ של כל כליאה. הדיכוי החברתי כשלעצמו רק מחקה את הדגם הזה. הוא גודר, כולא במסגרת מעמד, מונע ביטוי ודן למארת 'מסמנים ללא מסומנים'". ההתנהלות הקולוניאליסטית של קברניטי המדינה כלפי יהודי ארצות האסלאם בכלל ויהודי צפון אפריקה בפרט הייתה גזענית במובנים רבים.
לא רק היחס המשפיל היה מנת חלקם, לא רק מניעת עלייתם בתקופות שבהן חרדו מפני העצמאות הערבית ונשאו תחינה שיעלו אותם ארצה, אלא גם תהליך הקליטה, מדיניות שיכונם בפריפריה הרחק ממוקדי הכוח, מיקומם במעמד הפרולטריון ולימים הסללתם להשכלה ברמה נמוכה בחינוך המקצועי. הגזענות הממוסדת באה לידי ביטוי הן באופן מילולי, בהתבטאויות של מנהיגים, מקבלי החלטות ותקשורת, והן במדיניות שמנעה ביטוי לתרבותם וכלאה אותם במסגרת המעמד הנמוך.
חוויית הקריאה בספר "עולים במשורה" הייתה מכאיבה בעבורי. על אף שהספר כתוב בצורה מרתקת ומציג מחקר מקיף ויסודי, הלב דואב אל מול עוול מבית.
כיום, קורות העתים של יהודי ארצות האסלאם לא נלמדים בבתי הספר ולא נכללים בתוכנית הלימודים לבגרות. זהו מצב הנושא מסר מובלע של דה־לגיטימציה להיסטוריה שלנו. על מנת להבין את הפוטנציאל השונה שהיה טמון בקליטת משפחתו של אבי במרכז הארץ לעומת קליטתה של משפחת אמי בפריפריה, על ההשלכות ההשכלתיות והמעמדיות שנגזרו מכך, הייתי צריכה להשלים את לימודי ההיסטוריה בדרך עצמאית, אלטרנטיבית להיסטוריה המסופרת לנו. את העובדות ההיסטוריות שמציע ספר זה חשוב שהכול ילמדו. חשוב שתהיה להן נוכחות בתודעת האומה.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ט אדר ב' תשע"ד, 21.3.2014

המחנך ארז לקסמן - יישוב מחלוקת במסגרת סנהדרין תלמידים

המנגנון:
במהלך ישיבות המורים השנה הוצגה לצוות החינוכי האפשרות להפנות תלמידים מסוכסכים לתהליך של גישור המועבר על ידי תלמידים.
המנגנון עובד כך שיש לתלמידים אפשרות לפנות באופן אישי למגשרים ובנוסף ישנה אפשרות למורים להעביר את שמות התלמידים המסוכסכים למורה המרכז, ארז לקסמן.
התלמידים שעברו הכשרה בשנה שעברה להיות מגשרים בבית הספר הינם תלמידי כיתה ט' החברים זה השנה השלישית בקבוצת המנהיגות "סנהדרין תלמידים". לאחר שהתלמידים המגשרים קיבלו את שמות התלמידים המסוכסכים, הם פונים אליהם ומוודאים ששני התלמידים מסכימים מרצונם החופשי לעבור את התהליך, שהינו התנדבותי לחלוטין. במידה והתלמידים מסכימים, אז קובעים איתם שעה מוסכמת לתהליך עצמו ב"סלע המחלוקת" סביבת למידה מחוץ לגדר, פיזית ורעיונית.
בתהליך עצמו יושבים שני התלמידים המסוכסכים ושני מגשרים, האחד מנהל את התהליך, והשני מתעד את כל המהלך. בסוף התהליך, בין אם לקח פגישה אחת או יותר, מנסחים ביחד הסכם לסיום הסכסוך, ושני התלמידים המסוכסכים חותמים עליו.
המהלך כולו מתויק בתיקיית "סנהדרין תלמידים" שהינה חסויה.

תיאור מקרה:
שני תלמידי כיתה ז' היו בבית של אחד מהם ובעקבות מריבה קטנה הפסיקו לדבר. לצערם הריב המשיך וגדל ושני הילדים שהיו חברים טובים מכיתה א' הפסיקו את הקשר ביניהם לזמן רב. מחנכת הכיתה ביקשה ממני (א.ל.) לעזור לה בנושא זה לקראת הטיול השנתי. שני התלמידים היו החברים העיקריים האחד של השני בכיתה והריב ביניהם גרם לאחד להיות בקבוצה שלא בדיוק הסתדר בה, ולשני לא למצוא עם מי להיות באוהל בטיול השנתי. הפניתי את התלמידים לשני תלמידי כיתה ט' שהתנדבו להיות המגשרים הראשונים.
בשעה האחרונה של יום הלימודים נפגשנו כולנו ב"סלע המחלוקת" ותלמידי כיתה ט' ניהלו את תהליך הגישור. אני ישבתי במרחק מה והמגשרים ווידאו עם תלמידי כיתה ז' שזה בסדר שאני באזור. מהמעט ששמעתי המגשרים ניהלו את הגישור בצורה מופלאה, המגשר המרכזי שמע את שני הצדדים של הוויכוח, ובעזרת שאלות מנחות חשף בפני שני התלמידים הצעירים את הרצונות המשותפים שלהם לגבי החברות שלהם. לאחר ששני התלמידים הצעירים ביטאו במילים מה הם ירוויחו מסיום הריב, המגשר שאל אותם אילו פתרונות הם מציעים לסיום הריב. עלו מספר פתרונות שלאחר עוד כמה שאלות מנחות היו מאוזנים וממוקדים. לבסוף הדגיש המגשר בפני התלמידים הצעירים כי האחריות לביצוע הפתרונות שהם הציעו, היא שלהם בלבד, והתלמידים אישרו זאת. המגשרים סיכמו את עיקרי הדברים וניסחו חוזה עליו חתמו שני התלמידים הצעירים. אלה האחרונים החליטו שהם ייקחו עוד שלושה ימים בטרם יחזרו בצורה הדרגתית לחברות כמקודם.
סיימנו את תהליך הגישור בהצלחה רבה, וזכיתי להתגאות עד מאוד במגשרים שעשו עבודה מרשימה.

 

 

יוליה בוטייבה Юлия Бутеева מורה לעברית במוסקבה

אני יוליה בוטייבה, ילידת מוסקבה ומורה לעברית בבי"ס תחיה במוסקבה. למדתי את השפה העברית באקדמיה על שם רמב''ם במוסקבה כחלק מן התואר בבלשנות.

המילים האהובות עליי ביותר בעברית הן: "התלהבות" ו"שיתוף פעולה", גם כיוון שצלילן נעים מבחינתי וגם כי רק בהתלהבות ובשיתוף פעולה אפשר להשיג כל מטרה שניצבת.

המילים הראשונות בעברית שאני מלמדת את תלמידיי, הן: "שלום" ו"אימא" כי הן מבטאות מושגים בסיסיים, נחוצים, על זמניים ונצחיים, הנותנים חיים, ובו בזמן קרובים ומובנים, וברובו בלב, לכל אחד ללא קשר לזהות לאומית, דת או מקום מגורים. וכך זה צריך להיות - בכל דבר גדול, חשוב ובוער וגם במסע הרפתקאות מבריק וארוך כמו הכרות עם השפה המדהימה שלנו, - מתחילים מדברים פשוטים וברורים וממשיכים ליתר עומק.

בבי"ס שלנו כל כיתה מקבלת 4 שיעורי עברית בשבוע. מבחינה פדגוגית, דרכי ההוראה שלי הן שילוב של הקניית עניינים לשוניים  עם התחשבות בידע חוץ לשוני של התלמידים ובתחומי העניין של התלמידים. מה שאני נוהגת לעשות עם תלמידיי כחלק משיעור זה ביחד המחזת שיחות בעברית בכל נושא ונושא והתבטאות חופשית בשפה העברית - לא יודעת האם אלה דברים מיוחדים או לא, אבל לדעתי רכיבי השיעור האלו חשובים כי מדי יום הם מעוררים בתלמידים רצון עז לבטא את מחשבתיהם ובעברית וכשהם מבינים שלזה כבר יש להם כלים דקדוקיים -  השמחה גדולה והמוטיבציה להמשיך ללמוד את השפה גוברת - וטוב לי כלמורה. אני גם סבורה שהכרות תלמידיי עם השירה בעברית תורמת הרבה להנאתנו בשיעורים, וכמו כן התועלת רבה. דרך השירים התלמידים לומדים המון וממשיכים לשיר גם מחוץ לכותלי הכיתה. הדבר נותן להם מוטיבציה לחפש באופן עצמאי שירים וסיפורים באינטרנט ולהביאם לכיתה כדי ללמוד אותם ביחד בכיתה. ואין דבר יותר יפה למורה לראות את ההתלהבות של התלמיד מהלמידה ובמיוחד כאשר הוא יוזם אותו בעצמו!

הוראת העברית חשובה בעיני כי חוץ מעומק, כוח ויופי שבעצם הידע הזה שכל מי שלומד עברית רוכש, זו גם דרך לילדי תפוצות לדעת, להכיר ולהרחיב את ידיעותם בכל אשר קשור לזהות היהודית, למדינת ישראל, למסורת היהודית, שהרי יש קשר חשוב בין השפה העברית לעולם התוכן היהודי. בעקבות הלימודים התלמידים נכנסים לפרויקטים חדשים ויכולתם לשלב את הידע ולהשתתף בפרויקט מסוים, ללמוד ולהכיר חברים חדשים, מעניקה שמחה ותחושת הביטחון גם בזה שהם יהודים. התרומה הגדולה לדעתי בלימוד השפה בתפוצות היא גם בקשר המיוחד שנוצר בין תלמידינו לבין ילדי ישראל בעקבות הפרויקטים והילדים ממשיכים לתקשר גם מחוץ למסגרת הפרויקט. וזה הדבר החשוב ביותר - לתת לתלמידים, מישראל ומתפוצות, להוביל אותם לאופקים חדשים ומפתיעים ביותר.

 

אביתר גוזנר - "ושבו בנים לגבולם" (ירמיה ל"א 16)

לפני כרבע מאה, בהיותי בן שמונה, חגגתי את ליל הסדר בבית סבי וסבתי. אב הסדר היה סבי הגדול, משה ע"ה, איש ירושלים ושר לשון ושפה. העברית שבפיו היתה כשפת הקדמונים. הוא דקדק בקלה כבחמורה וממנו ירשתי את אהבתי היתירה לשפה העברית. ממנו גם ירשתי את אהבתי לספר הספרים, ובעקבות אהבתי זו (או שמא עלי לומר התאהבותי?) הפכתי ברבות הימים לאיש מקרא ולמורה לתנ"ך ולמחשבת ישראל.  אני ובן דודי, הצעיר ממני בשנה, "גנבנו" באותו ליל הסדר את האפיקומן. כדי שיוכל רב סבא משה להמשיך ולנהל את הסדר, התבקשנו להחזיר את האפיקומן, ובתמורה הובטח לנו כי נקבל את מבוקשנו. בן דודי, ילד נורמטיבי לחלוטין ביקש סקטבורד. ואילו אני, המוזר, הכרזתי: "סבא משה, אני רוצה ספר תנ"ך". גם אם שבע אחיה ואזקין, לא אשכח את הדמעה שבצבצה בעיניו של סבא. אופיו הקשה והמחוספס לא עמד לו נוכח בקשתו הצנועה אך הכל-כך משמעותית של ילד קטן, נינו.

השבוע, זכיתי לחוש תחושה דומה של התרוממות רוח, כאשר ליוויתי קבוצה של נערים ונערות מבית הספר שבו אני מלמד, לחידון התנ"ך העולמי לנוער התפוצות שנערך באור יהודה. בנוסף לתלמידיי התלוו אלינו אורחים חשובים מעין כמותם. המדובר בקבוצה של נערים ונערות יהודים מרוסיה, שהגיעו ארצה לששה שבועות ומתארחים אצל תלמידינו. הפרויקט זכה לכינוי "נעל"ה קטן" ומטרתו לחשוף את הנוער היהודי שבגולה למציאות החיים בארץ הקודש, בתקווה וברצון עז שביום מן הימים מי בהם יהי אלוהיו עמו ויעל לארצנו או לפחות יראה בה את מרכז חייו. אולם, לא בכך ברצוני לעסוק, על אף שהנושא בדמי, ברמ"ח איבריי ובשס"ע גידיי.

התרוממות הרוח באה בעקבות חידון התנ"ך. על הבמה ישבו ששה-עשר בני נוער יהודים, חכמים, קורנים אור ואהבת התנ"ך. כל אחד מתפוצה אחרת – אך מכנה משותף אחד לכולם – השפה העברית. המתורגמנים שהובאו כדי לסייע לנערים נשארו כמעט מובטלים מעבודה. שליטתם של הילדים בשפה היתה מוחלטת ועוררה בי התרגשות רבה. בקיאותם של אותם נערים בספר הספרים, היתה דבר שאנו, מחנכי ישראל, יכולים פעמים רבות רק להתקנא בו. כאשר נשאל הנער הקנדי כמה זמן נמשך שעבוד עם ישראל במצרים על פי המסופר בברית בין הבתרים, היה יכול להשיב "ארבע מאות שנה" ולזכות במלוא הנקודות. תשובתו היתה: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית ט"ו 13). תשובה כל כך יפה. כל כך פשוטה, אך כל כך מלמדת על מטען עשיר ובקיאות בספר שנכתב בשפה שאינה שפת אמו של הנער, שפה שלרוב קשה גם לתלמידינו, דוברי העברית. באותו רגע, באופן בלתי רצוני ובלתי נשלט, בצבצה גם בעיני אותה הדמעה שבצבצה בעינו של סבא משה לפני כ"ה שנים.

השפה העברית בכלל וספר התנ"ך בפרט הם חוט מקשר בין כולנו – בני השעה הזאת והקדמונים, יהודי ישראל ויהודי התפוצות וראוי שנחזיר את לימודי השפה העברית ולימודי התנ"ך למקום הראוי להם, מתוך הבנה שהם הם אלו ששמרו עלינו כעם במשך אלפיים שנה, והם הם אלו שימשיכו לשמור עלינו כעם, גם באלפיים השנים הבאות.