נגה כוכבי - חינוך יהודי למכירה

שלהבתיה - נקודת מבט אישית והכרת תודה

השנה היא שנת 2014, אני כבר לא רכזת חברתית, וגם לא עובדת מטעם הסוכנות היהודית, ועדיין, כשקראתי את המייל מנגה כוכבי בו היא כתבה על הבלוג שהם פתחו, בו אוכל לשתף בנקודת המבט האישית שלי עמיתים דוברי עברית בארץ ומחוצה לה על ניסיוני- מיד עניתי (!!)  ובשמחה למרות שהשעה הייתה 01:57 בלילה.

 

העבודה בתור רכזת חברתית, הייתה אחת העבודות האהובות  עליי ביותר. הסיפוק הזה של לעזור לאחרים, להבין אותם, לתקשר בדרך שונה – זו חוויה בפני עצמה.

התגובה הראשונה הייתה סליחה על השעה (אחרי הכל 1 בלילה) איחולי הצלחה וכמובן תשובה שאשמח להשתתף בבלוג הנפלא.

וזו הסיבה שאני רושמת לכם כדי להראות לכם נקודת מבט שונה-

האולפן בו הועסקתי הינו אולפן ללימודי עברית לעולים חדשים שעלו מכל רחבי הארץ. אקדמאיים (בעלי תואר אקדמי) בגילאי 22-35. הסטודנטים עצמם מתחלקים לשתי קבוצות – אנטרנים ואקסטרנים. כאשר גם הלימודים בקמפוס נלמדים ברמות שונות של ידיעת השפה העברית. מבחן הכניסה קובע בעצם את הרמה על פיה עושים שיוך של כל סטודנט לכיתה מתאימה.

 

אבל עוד הרבה לפני זה וגם במהלך וגם אחרי תחילת הלימודים, יש הרבה גורמים פעילים, יש הרבה בדיקות, סידורים, ארגונים, שיחות (וגם פגישות) עם שליחי עלייה, זימונים, איסוף נתונים, וועדות קבלה, משלוח תשובות ובדיקה, שיבוץ עולים לפי חדרים (שגם שם צריך לדייק בתיאומים, תוך כדי הפרדה לגברים ונשים על פי  חלוקה), הרבה ארגון, הרבה חשיבה, יכולת הסקת מסקנות ומענה תגובה מהירה, הרבה שעות עבודה, הרבה מעבר למה שאנשים מכירים בעולם התעסוקה - מבחינת זמינות בלילות ושעות עבודה שונות מהמקובלות. וכמובן, הרבה נשמה ועשייה אמיתית וכנה. כי זה בעצם מה שישפיע על איך המחזור של העולים הזה יהיה ומה ההרגשה שתהיה, ולא, אני לא מדברת על ההרגשה שלי, אלא על ההרגשה הכללית של הפועלים בעשייה.

כשאתם עובדים בעבודה מאתגרת ומספקת אתם מאלו שזוכים להרגיש את ההרגשה ״לעבוד מבלי ללכת לעבודה״ - ואני אסביר:

יש כאלה שהולכים לעבודה, למקום שממנו הם בסופו של דבר מביאים שכר. זה לא אומר שהם לא יעבדו היטב. אבל כן שיש שוני בהרגשה הכללית בסופו של דבר. רצון לשנות, או ההרגל למוכר, ולחלופין גם שחיקה והשלמה עם איפה שאתה נמצא. לא על מנת לממש את עצמך, אלא בכדי לספק את הצרכים שלך באשר אתה. לפעמים המשכורת הגבוהה היא זו שמשפיעה וגורמת לאנשים להיות ב-״כלוב של זהב״ מבחינת שכר, אך חוסר סיפוק אמיתי בסופו של דבר.

אפשרות נוספת בעולם התעסוקה הוא האנשים שבאים לעבוד. עצם העובדה שיש פועל אחרי המילה ״באים״ מעידה שזה משהו שהם עושים, שמניע אותם, יש סיבה לפעולה. בדרך כלל זה הסיפוק והאתגר וכמובן ההנאה ממה שבחרת כמקצוע בחיים שלך. ושלא תטעו, זה לא משנה מה המקצוע שלכם או התפקיד. ההנאה שלכם ממה שאתם עושים/חווים, עצם ביצוע העבודה, השמחה בעשייה, האתגר, הסיפוק, ההנאה הם הגורמים שמעידים אם אתם באים לעבוד או הולכים לעבודה.

 

אני זכיתי להכיר הרבה אנשים מוכשרים, מדהימים, מתנדבים, שליחי עלייה, יועצי חברה, רכזים שונים בכל רחבי הארץ (ולעיתים אף מחוצה לה), גורמים בכירים וכאלה ואחרים, הרבה שיתופי פעולה, עובדות סוציאליות שונות, אנשי הפקה, אנשי קמפוס ואחזקה ובכלל. הרבה אנשים מדהימים שגרמו לכל רעיון שהיה לבוא לידי פעולה ולגרום בדרך כזו או אחרת לעשייה מבורכת. 

 

להם ובגללם אני רושמת כרגע, לתת להם את הבמה ולהגיד קודם כל תודה. 

חשוב להזכיר לכל מי שקורא/ת את זה ועובדת עם מתנדבים או גורמים אחרים, את העובדה שנכון- העשייה שאתם כולכם עושים היא מבורכת וברוכה, ואין ספק שיש חשיבות לכל פעולה ופעולה, לעידוד צמיחה וגדילה של ישראל כעם וכמדינה. אני מסכימה. אבל גם מציינת, יש אנשים שערכם לא יסולא בפז, אנשים כאלה צריכים לשמר, צריכים להוקיר, צריכים לתת להם לא רק הערכה והכרת תודה, אלא גם הקשבה ולא להסתפק רק ב"חפיפה". צריך  להיות קשובים גם לצרכים שלהם- בתור אלו שפועלים, וכמובן להתחשב בצרכים שלהם מבלי שייפול על צורכי האחרים, למצוא דרכים חלופיות ואלטרנטיביות לקיום הרעיון ללא פגיעה, לעמוד במילים וגם בהבטחה- אם ניתנה. 

 

אם רוצים באמת לשנות, להשפיע, לדעת מה הגורמים (כאלה ואחרים שמשפיעים) לא מספיק לשאול רק את אלו בעלי התפקיד הבכיר, הגבוה. הם בדרך כלל מקבלי הנתונים וההחלטה, אבל לא מהשטח שלכם. זה כמו לבנות בניין מבלי לקנות את הקרקע הנכונה ולהתחשב במיקום  היתד או המסמר הכי קטן. הרי בנייה לא נכונה תוביל בסופו של דבר לפגיעה בנכס נדל״ן. וגם כאן, ברגע שתשתפו יותר את אבני היסוד שלכם בשאלות, קבלות, החלטות- תקבלו תוצאות יותר ברוכות. ותשמרו את הנכס היקר. כי אנשים עם סיפוק ואתגר ימשיכו לעשות היום וגם מחר.

 

אני אישית סיימתי את התואר שלי בתחושה מעורבת. גם כבדה וגם מלאת סיפוק על מה שהשגתי למרות כל מה שעברתי. כאב לי שהממוצע שלי נפגע, כי הייתי חייבת לבחור בין לקום כל לילה לעולה חדש/ה שמגיע/ה כשאני בתקופת מבחנים לחוצה ועמוסה ( העולים שלי לא יודעים - עכשיו אולי כן) כמה לילות לבנים ללא שינה היו לי ולכמה מבחנים ניגשתי מבלי ללמוד בכלל לבחינה, ולמרות זאת יכולתי להרגיש את הכרת התודה שלהם בחיוך ומילה טובה ברגע שראו מישהו מקבל אותם בכניסה ונותן להם מענה או  תשובות במייל לשליחי עלייה כל פעם לפני השינה. אז כן, נפגע לי הממוצע וחסרה לי נקודה (שלמה!) למאסטר ואני יודעת שיש משרות ומכרזים שבגלל נקודה אחת אני לא יכולה להגיש מועמדות כי אני אמצא כביכול ש״לא מתאימה״.  אני אומנם ״נפגעתי״ בפן הזה,  אבל יודעת שאם לא היו לי האנשים שעבדו איתי באותה תקופה יכול להיות שזה היה אפילו הרבה מעבר לנקודה.

שלא תטעו! אני לא היחידה בסיפור הזה. עבד איתי מערך נרחב (חלקם היו סטודנטים גם) שלו אני רוצה להודות ואל תתייחסו לסדר השמות שמופיעה ברשימה, כי כל שם ברשימה, הוא המילה הראשונה!! 

צוות מתנדבים שעבדו איתי במהלך המחזורים השונים ובימי הגעת עולים חדשים לפי משמרות והגעות של העולים לפי השפה שבה הם מדברים- גאל ווברמן (צרפתית), אליאן כהן (ספרדית), עידו (אנגלית), אנה אוברטיגו (רוסית).

צוות האולפן- המורות, המנהלת, השומר בכניסה, צוות האחזקה המדהים והנפלא שמילאו כל בקשה ועזרו במתן פתרונות מהירים - ראובן סבח ורועי.

אסיה המדהימה!! כל העובדות הסוציאליות השונות שנתנו תמיכה לעולים והקשבה ועבודה משותפת ומבורכת, עו״ד שעזרו לנו, אנשי החמ״ל של משרד הקליטה בנמל התעופה בן גוריון.

שאול אלוני- אב הבית ב-ה׳ הידיעה!! של מעונות הקמפוס וכמובן לחברת שקמונה על שיתוף הפעולה

מאירה כץ- על היותה מי שהיא והעזרה שנתנה עם מציאת דיור לעולם אקסטרניים ברשימה

מרכז הצעירים- נחמה מילר ולמנהל המקום רפי, על כל שיתופי הפעולה והאפשרות להשתמש במרכז לא פעם בכדי לבצע פעולות שונות, אירועים, מסיבות ושיתופי פעולה נרחבים עם כלל רכזים ובהם דניאל סיגלוב.

אלחנן מארגון רוטרי, אורלי זלצר וכל מי שנטל חלק ב"קפה עברית".

שמוליק וצוות המדריכים והמאבטחים שליוו אותנו בכל הטיולים!! תודה מיוחדת לתום שעזר לאחד מהסטודנטים בכיסא גלגלים לחוות חוויה כאילו לא היה הכיסא שמה.

קטי (צרפתית), סמדר (אנגלית) ועוד פרוייקטורית לדוברי הרוסית שאני כרגע לא זוכרת את שמה.

ולכל אותם אלו שהיו בעשייה וכרגע לא זוכרת את שמם בכתב - תודה!! 

שתי תודות מיוחדות ואחרונות לפולינה באום - השותפה, שהכירה לי את העבודה ;))

לאורלי - המנהלת הישירה - על האפשרות שנתנה לי ליצור את הפעילויות שאני רוצה ללא בעיה. כשהתקבלתי לעבודה ציינתי כי אני רוצה יד חופשית מבחינת תכני הפעילויות וההדרכה - וכך בדיוק היה. (כמובן שהיו לנו שיחות משותפות וליווי טלפוני ואישור של כל פעולה- מבחינת תקציב הכוונה).

 

זו רק רשימה חלקית של פועלים בעשייה שאני ממליצה לשאול אותם על איך לעשות ומה. אין חכם כבעל ניסיון ולהם יש את הידע ממקור ראשון בעבודה – הם עצמם. כדאי להשתמש בתשובות שלהם להסקת מסקנות כאלה ואחרות, מה שיוביל בסופו של דבר לשינוי ולהתייעלות, ולצמיחה של עם ישראל, כעם וכמדינה.

מאחלת לכולנו הצלחה בהמשך העשייה.  שלהבתיה

תל אביב, 07:27

 

הרב חיים אמסלם - שלא תנעל דלת בפני גרים

בס"ד

רבותינו אמרו "ועשו סייג לתורה". כל התקנות, הגדרים והסייגים שרבותינו מצאו לנכון לתקן, והם הם גופי תורה, מטרתם היתה למען השמירה על התורה עצמה, ולכן הלשון עשו סייג לתורה כלומר לטובת התורה ולא ועשו סייג בתורה, שסייג וגדר או חומרה שלא יועילו לתורה ולקיום מצוותיה, אינן ראויות להיגזר, וכבר אמרו רבותינו שאין גוזרים גזרה שרוב הצבור אינו יכול לעמוד בה (ב"ק ע"ט ע"ב), ומצאנו גם בהיפך, שאף דברים המפורשים ומבוארים בתורה נמצא להם פתרון ומוצא שונה כשההכרח הצריך לדוגמא שמיטת כספים-פרוזבול-תקנתו של הלל הזקן שהיא בעצם "עקר שביעית דאורייתא וביטל בכך השמטת כספים שצותה תורה" כלשון התוספות גיטין (דף ל"ו ע"א) למה הלל עשה זאת כי הוא הבין שאין ברירה: בלי פרוזבול גם לא יהיו הלוואות, ההלואה מהאחד לזולתו היא צורך של כל חברה, וכלשון התוספות (דף מ"ז ע"א) חשו לנעילת דלת בפני לווים, לכאורה איך "העיז" הלל לעקור דין מהתורה? מהיכן להלל הזקן, והוא הדין לחכמי ישראל שבכל דור ודור היכולת הזו לתקן תקנות של עקירת דין? ובכן התשובה פשוטה, כמו שכשיש צורך למען שמירת התורה עושים סייגים וחומרות, כך כשיש מצב הדורש ראיה רחבה ועמוקה אז יש צורך למצוא פתרון שישמור על התורה עצמה, משל להסרת אבר קטן למען שמירה על יתר הגוף.

ומכאן אני רוצה אולי להגיע לנושא הגיור, כשאנחנו ממשכנים עצמנו על מנת למצוא דרכים על פי ההלכה לגייר צאצאי יהודים "זרע ישראל" ולהשיבם לצור מחצבתם, הגם שאנחנו יודעים או משערים שלא ידקדקו בקיום מצוות, והעולם החרדי מרים קול זעקה ולוחם בשצף קצף, שאין גיור בלי קבלת מצוות-כלומר קיום מצוות בפועל וכו', מעבר לכל ההנמקות ההלכתיות המוכיחות כי הם טועים לא רק בפרשנות הלכתית, אלא בעיקר השקפתית, התוס' ביבמות (מ"ז ע"א בנ"ל) דברו על הצורך שלא תנעל דלת בפני גרים זהו הלשון שהשתמשו בו על הסבר תקנת הפרוזבול שלא "תנעל דלת", הצורך שלא תנעל דלת, מוכרח להביאנו לגישה אחרת, לעת כזאת כל גישה מחמירה ומרחיקה היא סכנה לעם היהודי, יוצרת התבוללות בתוכנו, מרחיקה יהודים מיהדות ומחללת את ה', יש שיאמרו "יקוב הדין את ההר" ולא נזוז מההלכה, והם טועים פעמיים טועים בהלכה והבנתה, אבל בעיקר טועים במחשבת התורה וההלכה, כי כמו שלא גיירו גרים בימי דוד ושלמה (יבמות כ"ד) אף שהיה מותר, כי לא היה צורך או יותר נכון היה צורך שלא לקבלם, כך בזמנינו המצב הפוך יש צורך יהודי, דתי, חברתי, וישראלי לקבל.

הרי אני סבור שלקבל "זרע ישראל" זה אינו רק צורך זו מצוה גדולה, מכלל הבטחת התורה של אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו'. והבטחת חזון הנביאים של קבוץ הגלויות.

הסיבות שיכולות להביא את גדולי ישראל לתקנות מעין אלו, אם במכירת חמץ בפסח או במכירת קרקעות בשביעית, או בפרוזבול, וכיוצא, בסיסם אחד שמירת התורה ברוח-ועשו סייג "לתורה". הגישה הזו היא הבטוי העז של האמונה בה' ובקבלת עול מצוותיו, שהרי כשם שמקבלים שכר על הדרישה מקבלים שכר על הפרישה (פסחים כ"ב ע"ב). מניעת חלול ה', והחזרת בנים אובדים לחיק דתם, היא רצון ה' וזהו הבסיס שעליו חייבים לנוע כל המנסים להציע דרך על מנת לצאת ממשבר הגיור.

אני כותב זאת כך בכדי לחזק את ידי העוסקים במלאכת קודש זו של גיור, אשר אלו המקדשים מלחמה כנגדם, כביכול בשם הקנאות לדבר ה', שוכחים , שבזה הם עושים הפך מרצונו יתברך, ולא עוד עוברים על אזהרות מדאורייתא של אונאת הגר, שהרי מצוות "ואהבת את הגר"  מחייבת אותנו לקרבם ולהקל עליהם (שו"ת אגרות משה יו"ד סי' כ"ו).

חזקו ואמצו "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו".

צוות ביאליק רוסריו - אירוע היסטורי

 

אנו צוות המורים ותלמידי בי"ס ח.נ. ביאליק ברוסריו, רצינו לספר לכם גאים ומתרגשים שביום שלישי האחרון 6 במאי  התרחש אירוע היסטורי בעירנו.

אחד הסמלים הלאומיים החשובים בארגנטינה, הוא אנדרטת הדגל הארגנטיני.

 לכבוד יום העצמאות ה-66 למדינת ישראל  ובנוכחות ראש עיריית רוסריו, מנהלי הקהילה, תלמידי ביה"ס ח.נ. ביאליק ומעל מאה  הורים ומתעניינים, הונף גם דגל ישראל!

הקהל שר בהתרגשות את התקווה והביט כלא מאמין בדגל ישראל אשר על ראש התורן.

מיד אחר כך,  ב-"אולם הדגלים" המפואר, התקיים טקס מרגש בו נשמעה תפילה ותקיעת שופר לזכר חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.

הדוברים המרכזיים בטקס היו רב הקהילה דניאל דולינסקי ושליח הסוכנות היהודית קיטו הנדלר.

הטקס היה מאוד מכובד ומרגש.

אפרת שני שטרית - "מחוץ לתוכנית הלימודים"

לעיונכם - הסיפא של מאמר הביקורת "היסטוריה אלטרנטיבית" בהתייחס לספר: עולים במשורה של אבי פיקאר.

ההיסטוריון ארנסט רנן כתב במאמרו "מהי האומה" כי מחקר היסטורי לעתים קרובות מהווה איום על הלאום או על הרגש הלאומי. לכל אורך קריאת הספר "עולים במשורה" ליוותה אותי תחושת דיסוננס בין תיאור העובדות ההיסטוריות החמורות לבין ביאורן, פרשנותן וניתוחן על ידי המחבר.
פיקאר משתמש בתבנית כתיבה המורכבת מהבאת העובדות ההיסטוריות ובסמוך אליהן מצמיד עובדות ופרשנויות שמטרתן לאזן ולמתן את התמונה. מהלך זה מעניק תחושה שמצד אחד המחבר רואה חשיבות רבה בהבאת ההיסטוריה כהווייתה, ומצד שני, אולי מחשש מפני פגיעה ברגש הלאומי, הוא טורח מיד לאזן, גם במקום שבו האיזון לא מרכך במאום את העובדות הקשות והאכזריות.
דבר נוסף שמאפשר הבאת הסברים ספקולטיביים ומאזנים הוא הבחירה של פיקאר להימנע מלציין בספר את המדיניות ההפוכה שנקטו מנהיגי המדינה כלפי העלייה ממזרח אירופה. לטעמי, הימנעות זו שגויה ולו משום שיכלה לייתר רבים מהביאורים והפרשנויות ה"אובייקטיביות" כדוגמת שיקולי מצוקה כלכלית ומחסור במשאבי הקליטה; אלה לא עמדו במבחן המציאות במדיניות כלפי העלייה ממזרח אירופה. שם לא יושמו תקנות סלקציה ולא הוגבל מספר העולים. הואיל וכך, נותרנו עם הסבר העומד בפני עצמו – מדיניות מפלה מלכתחילה כלפי יהודי צפון אפריקה, מדיניות קולוניאליסטית גזענית.
בהקשר זה, חשוב לי להתעכב על מושג שבחרתי להשתמש בו בסקירה זו, ושהמחבר נמנע מלעשות בו שימוש לאורך כל הספר. הפילוסוף עמנואל לוינס בספרו "חירות קשה" מתייחס למושג הגזענות: "הגזענות איננה תפיסה ביולוגית, שכן האנטישמיות היא הארכיטיפ של כל כליאה. הדיכוי החברתי כשלעצמו רק מחקה את הדגם הזה. הוא גודר, כולא במסגרת מעמד, מונע ביטוי ודן למארת 'מסמנים ללא מסומנים'". ההתנהלות הקולוניאליסטית של קברניטי המדינה כלפי יהודי ארצות האסלאם בכלל ויהודי צפון אפריקה בפרט הייתה גזענית במובנים רבים.
לא רק היחס המשפיל היה מנת חלקם, לא רק מניעת עלייתם בתקופות שבהן חרדו מפני העצמאות הערבית ונשאו תחינה שיעלו אותם ארצה, אלא גם תהליך הקליטה, מדיניות שיכונם בפריפריה הרחק ממוקדי הכוח, מיקומם במעמד הפרולטריון ולימים הסללתם להשכלה ברמה נמוכה בחינוך המקצועי. הגזענות הממוסדת באה לידי ביטוי הן באופן מילולי, בהתבטאויות של מנהיגים, מקבלי החלטות ותקשורת, והן במדיניות שמנעה ביטוי לתרבותם וכלאה אותם במסגרת המעמד הנמוך.
חוויית הקריאה בספר "עולים במשורה" הייתה מכאיבה בעבורי. על אף שהספר כתוב בצורה מרתקת ומציג מחקר מקיף ויסודי, הלב דואב אל מול עוול מבית.
כיום, קורות העתים של יהודי ארצות האסלאם לא נלמדים בבתי הספר ולא נכללים בתוכנית הלימודים לבגרות. זהו מצב הנושא מסר מובלע של דה־לגיטימציה להיסטוריה שלנו. על מנת להבין את הפוטנציאל השונה שהיה טמון בקליטת משפחתו של אבי במרכז הארץ לעומת קליטתה של משפחת אמי בפריפריה, על ההשלכות ההשכלתיות והמעמדיות שנגזרו מכך, הייתי צריכה להשלים את לימודי ההיסטוריה בדרך עצמאית, אלטרנטיבית להיסטוריה המסופרת לנו. את העובדות ההיסטוריות שמציע ספר זה חשוב שהכול ילמדו. חשוב שתהיה להן נוכחות בתודעת האומה.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ט אדר ב' תשע"ד, 21.3.2014

המחנך ארז לקסמן - יישוב מחלוקת במסגרת סנהדרין תלמידים

המנגנון:
במהלך ישיבות המורים השנה הוצגה לצוות החינוכי האפשרות להפנות תלמידים מסוכסכים לתהליך של גישור המועבר על ידי תלמידים.
המנגנון עובד כך שיש לתלמידים אפשרות לפנות באופן אישי למגשרים ובנוסף ישנה אפשרות למורים להעביר את שמות התלמידים המסוכסכים למורה המרכז, ארז לקסמן.
התלמידים שעברו הכשרה בשנה שעברה להיות מגשרים בבית הספר הינם תלמידי כיתה ט' החברים זה השנה השלישית בקבוצת המנהיגות "סנהדרין תלמידים". לאחר שהתלמידים המגשרים קיבלו את שמות התלמידים המסוכסכים, הם פונים אליהם ומוודאים ששני התלמידים מסכימים מרצונם החופשי לעבור את התהליך, שהינו התנדבותי לחלוטין. במידה והתלמידים מסכימים, אז קובעים איתם שעה מוסכמת לתהליך עצמו ב"סלע המחלוקת" סביבת למידה מחוץ לגדר, פיזית ורעיונית.
בתהליך עצמו יושבים שני התלמידים המסוכסכים ושני מגשרים, האחד מנהל את התהליך, והשני מתעד את כל המהלך. בסוף התהליך, בין אם לקח פגישה אחת או יותר, מנסחים ביחד הסכם לסיום הסכסוך, ושני התלמידים המסוכסכים חותמים עליו.
המהלך כולו מתויק בתיקיית "סנהדרין תלמידים" שהינה חסויה.

תיאור מקרה:
שני תלמידי כיתה ז' היו בבית של אחד מהם ובעקבות מריבה קטנה הפסיקו לדבר. לצערם הריב המשיך וגדל ושני הילדים שהיו חברים טובים מכיתה א' הפסיקו את הקשר ביניהם לזמן רב. מחנכת הכיתה ביקשה ממני (א.ל.) לעזור לה בנושא זה לקראת הטיול השנתי. שני התלמידים היו החברים העיקריים האחד של השני בכיתה והריב ביניהם גרם לאחד להיות בקבוצה שלא בדיוק הסתדר בה, ולשני לא למצוא עם מי להיות באוהל בטיול השנתי. הפניתי את התלמידים לשני תלמידי כיתה ט' שהתנדבו להיות המגשרים הראשונים.
בשעה האחרונה של יום הלימודים נפגשנו כולנו ב"סלע המחלוקת" ותלמידי כיתה ט' ניהלו את תהליך הגישור. אני ישבתי במרחק מה והמגשרים ווידאו עם תלמידי כיתה ז' שזה בסדר שאני באזור. מהמעט ששמעתי המגשרים ניהלו את הגישור בצורה מופלאה, המגשר המרכזי שמע את שני הצדדים של הוויכוח, ובעזרת שאלות מנחות חשף בפני שני התלמידים הצעירים את הרצונות המשותפים שלהם לגבי החברות שלהם. לאחר ששני התלמידים הצעירים ביטאו במילים מה הם ירוויחו מסיום הריב, המגשר שאל אותם אילו פתרונות הם מציעים לסיום הריב. עלו מספר פתרונות שלאחר עוד כמה שאלות מנחות היו מאוזנים וממוקדים. לבסוף הדגיש המגשר בפני התלמידים הצעירים כי האחריות לביצוע הפתרונות שהם הציעו, היא שלהם בלבד, והתלמידים אישרו זאת. המגשרים סיכמו את עיקרי הדברים וניסחו חוזה עליו חתמו שני התלמידים הצעירים. אלה האחרונים החליטו שהם ייקחו עוד שלושה ימים בטרם יחזרו בצורה הדרגתית לחברות כמקודם.
סיימנו את תהליך הגישור בהצלחה רבה, וזכיתי להתגאות עד מאוד במגשרים שעשו עבודה מרשימה.

 

 

יוליה בוטייבה Юлия Бутеева מורה לעברית במוסקבה

אני יוליה בוטייבה, ילידת מוסקבה ומורה לעברית בבי"ס תחיה במוסקבה. למדתי את השפה העברית באקדמיה על שם רמב''ם במוסקבה כחלק מן התואר בבלשנות.

המילים האהובות עליי ביותר בעברית הן: "התלהבות" ו"שיתוף פעולה", גם כיוון שצלילן נעים מבחינתי וגם כי רק בהתלהבות ובשיתוף פעולה אפשר להשיג כל מטרה שניצבת.

המילים הראשונות בעברית שאני מלמדת את תלמידיי, הן: "שלום" ו"אימא" כי הן מבטאות מושגים בסיסיים, נחוצים, על זמניים ונצחיים, הנותנים חיים, ובו בזמן קרובים ומובנים, וברובו בלב, לכל אחד ללא קשר לזהות לאומית, דת או מקום מגורים. וכך זה צריך להיות - בכל דבר גדול, חשוב ובוער וגם במסע הרפתקאות מבריק וארוך כמו הכרות עם השפה המדהימה שלנו, - מתחילים מדברים פשוטים וברורים וממשיכים ליתר עומק.

בבי"ס שלנו כל כיתה מקבלת 4 שיעורי עברית בשבוע. מבחינה פדגוגית, דרכי ההוראה שלי הן שילוב של הקניית עניינים לשוניים  עם התחשבות בידע חוץ לשוני של התלמידים ובתחומי העניין של התלמידים. מה שאני נוהגת לעשות עם תלמידיי כחלק משיעור זה ביחד המחזת שיחות בעברית בכל נושא ונושא והתבטאות חופשית בשפה העברית - לא יודעת האם אלה דברים מיוחדים או לא, אבל לדעתי רכיבי השיעור האלו חשובים כי מדי יום הם מעוררים בתלמידים רצון עז לבטא את מחשבתיהם ובעברית וכשהם מבינים שלזה כבר יש להם כלים דקדוקיים -  השמחה גדולה והמוטיבציה להמשיך ללמוד את השפה גוברת - וטוב לי כלמורה. אני גם סבורה שהכרות תלמידיי עם השירה בעברית תורמת הרבה להנאתנו בשיעורים, וכמו כן התועלת רבה. דרך השירים התלמידים לומדים המון וממשיכים לשיר גם מחוץ לכותלי הכיתה. הדבר נותן להם מוטיבציה לחפש באופן עצמאי שירים וסיפורים באינטרנט ולהביאם לכיתה כדי ללמוד אותם ביחד בכיתה. ואין דבר יותר יפה למורה לראות את ההתלהבות של התלמיד מהלמידה ובמיוחד כאשר הוא יוזם אותו בעצמו!

הוראת העברית חשובה בעיני כי חוץ מעומק, כוח ויופי שבעצם הידע הזה שכל מי שלומד עברית רוכש, זו גם דרך לילדי תפוצות לדעת, להכיר ולהרחיב את ידיעותם בכל אשר קשור לזהות היהודית, למדינת ישראל, למסורת היהודית, שהרי יש קשר חשוב בין השפה העברית לעולם התוכן היהודי. בעקבות הלימודים התלמידים נכנסים לפרויקטים חדשים ויכולתם לשלב את הידע ולהשתתף בפרויקט מסוים, ללמוד ולהכיר חברים חדשים, מעניקה שמחה ותחושת הביטחון גם בזה שהם יהודים. התרומה הגדולה לדעתי בלימוד השפה בתפוצות היא גם בקשר המיוחד שנוצר בין תלמידינו לבין ילדי ישראל בעקבות הפרויקטים והילדים ממשיכים לתקשר גם מחוץ למסגרת הפרויקט. וזה הדבר החשוב ביותר - לתת לתלמידים, מישראל ומתפוצות, להוביל אותם לאופקים חדשים ומפתיעים ביותר.

 

אביתר גוזנר - "ושבו בנים לגבולם" (ירמיה ל"א 16)

לפני כרבע מאה, בהיותי בן שמונה, חגגתי את ליל הסדר בבית סבי וסבתי. אב הסדר היה סבי הגדול, משה ע"ה, איש ירושלים ושר לשון ושפה. העברית שבפיו היתה כשפת הקדמונים. הוא דקדק בקלה כבחמורה וממנו ירשתי את אהבתי היתירה לשפה העברית. ממנו גם ירשתי את אהבתי לספר הספרים, ובעקבות אהבתי זו (או שמא עלי לומר התאהבותי?) הפכתי ברבות הימים לאיש מקרא ולמורה לתנ"ך ולמחשבת ישראל.  אני ובן דודי, הצעיר ממני בשנה, "גנבנו" באותו ליל הסדר את האפיקומן. כדי שיוכל רב סבא משה להמשיך ולנהל את הסדר, התבקשנו להחזיר את האפיקומן, ובתמורה הובטח לנו כי נקבל את מבוקשנו. בן דודי, ילד נורמטיבי לחלוטין ביקש סקטבורד. ואילו אני, המוזר, הכרזתי: "סבא משה, אני רוצה ספר תנ"ך". גם אם שבע אחיה ואזקין, לא אשכח את הדמעה שבצבצה בעיניו של סבא. אופיו הקשה והמחוספס לא עמד לו נוכח בקשתו הצנועה אך הכל-כך משמעותית של ילד קטן, נינו.

השבוע, זכיתי לחוש תחושה דומה של התרוממות רוח, כאשר ליוויתי קבוצה של נערים ונערות מבית הספר שבו אני מלמד, לחידון התנ"ך העולמי לנוער התפוצות שנערך באור יהודה. בנוסף לתלמידיי התלוו אלינו אורחים חשובים מעין כמותם. המדובר בקבוצה של נערים ונערות יהודים מרוסיה, שהגיעו ארצה לששה שבועות ומתארחים אצל תלמידינו. הפרויקט זכה לכינוי "נעל"ה קטן" ומטרתו לחשוף את הנוער היהודי שבגולה למציאות החיים בארץ הקודש, בתקווה וברצון עז שביום מן הימים מי בהם יהי אלוהיו עמו ויעל לארצנו או לפחות יראה בה את מרכז חייו. אולם, לא בכך ברצוני לעסוק, על אף שהנושא בדמי, ברמ"ח איבריי ובשס"ע גידיי.

התרוממות הרוח באה בעקבות חידון התנ"ך. על הבמה ישבו ששה-עשר בני נוער יהודים, חכמים, קורנים אור ואהבת התנ"ך. כל אחד מתפוצה אחרת – אך מכנה משותף אחד לכולם – השפה העברית. המתורגמנים שהובאו כדי לסייע לנערים נשארו כמעט מובטלים מעבודה. שליטתם של הילדים בשפה היתה מוחלטת ועוררה בי התרגשות רבה. בקיאותם של אותם נערים בספר הספרים, היתה דבר שאנו, מחנכי ישראל, יכולים פעמים רבות רק להתקנא בו. כאשר נשאל הנער הקנדי כמה זמן נמשך שעבוד עם ישראל במצרים על פי המסופר בברית בין הבתרים, היה יכול להשיב "ארבע מאות שנה" ולזכות במלוא הנקודות. תשובתו היתה: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית ט"ו 13). תשובה כל כך יפה. כל כך פשוטה, אך כל כך מלמדת על מטען עשיר ובקיאות בספר שנכתב בשפה שאינה שפת אמו של הנער, שפה שלרוב קשה גם לתלמידינו, דוברי העברית. באותו רגע, באופן בלתי רצוני ובלתי נשלט, בצבצה גם בעיני אותה הדמעה שבצבצה בעינו של סבא משה לפני כ"ה שנים.

השפה העברית בכלל וספר התנ"ך בפרט הם חוט מקשר בין כולנו – בני השעה הזאת והקדמונים, יהודי ישראל ויהודי התפוצות וראוי שנחזיר את לימודי השפה העברית ולימודי התנ"ך למקום הראוי להם, מתוך הבנה שהם הם אלו ששמרו עלינו כעם במשך אלפיים שנה, והם הם אלו שימשיכו לשמור עלינו כעם, גם באלפיים השנים הבאות.

נגה כוכבי - הסירו מכשול מדרך עמי

 

הקולות הדומיננטיים בדיאלוג המתמשך בין ישראל לתפוצות, אינם בהכרח קולותיהם של התבונה והמוסר . במיוחד אמורים הדברים בצד הישראלי שהוא מונחה על פי רוב, על ידי שני עקרונות בסיסיים: חמדנות ופוליטיקת מפלגות. מצב זה, אנו יהודי ישראל והעולם, נדרשים לתקן ביחד. המשימה מורכבת ביותר, לא רק מחמת התחכום של הגמוניית ההון שלטון, אלא גם בשל העובדה כי מרבית האנשים אינם יודעים על קיומה של הבעיה, קל וחומר שאינם יודעים להמשיגה במילים. יתר על כן, משכבר מתעוררת שכבה דקה המבקשת לשנות את פני הדברים לכדי "חכם קודם למלך" (הוריות), חיש קל מתגלות שתי בעיות מרכזיות. הבעיה האחת היא התחמקות של שליחי הציבור ישראלים ממתן תשובות מלאות. הבעיה השניה נעוצה בעובדה שלרבים מאתנו יש מה להפסיד במצב של מתן פומביות למחשבה ביקורתית . קל למנוע התבטאות חופשית מאדם שיש לו משכנתא כבדה לשלם ואין זה מסובך להשתיק את מי שצריך לבחור בין קידום מקצועי לבין התייחסות לסיאוב במקום העבודה. קל עוד יותר לעשות זאת לאדם שאינו נמצא במגרש הביתי שלו. מבחר התשובות להן זוכה זה המתקומם כנגד חוסר צדק, ראוי לעיון יסודי ועל כן, אטריח את הקוראים במספר דוגמאות משלוש קטגוריות: א. הקטנת הפונה: הוספת "אותיות של חיבה" בסוף השם הפרטי, גם אם הפונה הנו אדם מבוגר ושבע מעשים וגם אם מדובר בפגישה רשמית. למשל: "כן, חנה'לה, אני מבין שיש בעיה" או "מה יהיה אלוןצ'וק?" וכשהכעס גואה: "לא התבלבלת קצת?" (משפט שמשמעו בישראלית  – מי אתה שתדבר אלי ככה?) ב. איום מרומז:  "ההאשמות שלך מאד חמורות" (דהיינו, היזהר שלא תחשוף עצמך לתביעת דיבה) וגם: "סיפרו לי על דברים שכתבת בפייסבוק".  ג. הכפשה באמצעות שקר:  "מתלונן סדרתי", "שמאלנית \ימנית קיצונית",  "הוא מקלקל לכולם ובמיוחד לחברים שלו בצוות".    מאחר ולמדתי על בשרי, כי דווקא אלו המותחים ביקורת על התנהלותי ועל דרישתי לשקיפות מלאה, יש להם הרבה מאד מה להסתיר, הריני נוטלת על עצמי את קיומה של מצווה קשה למדי. כל אחת מרשימת התרי"ג, יש לה מחיר, וכל אחת ממצוות היהדות, מבקשת איזו מידה של הקרבה, אך התעריף של מצוות הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ (ויקרא י"ט), גבוה במיוחד. בשנים האחרונות, הרביתי בנסיעות למשרדים ממשלתיים ובפגישות עם שורה של בעלי תפקידים ציבוריים. לא חסכתי מעצמי ביקורת שהופנתה נגדי על ידי מי שלא הצליח להבין או לא רצה להבין על מה אני מדברת.  כל חפצי היה להכניס את המנהיגים החינוכיים, את המורים ואת מנהלי בתי הספר, לזירת מקבלי ההחלטות בהקשר של יחסי ישראל תפוצות. לתומי סברתי, כי לא תהיה לכך שום התנגדות. אחרי הכל, אין עוררין על חשיבותו של החינוך בעולם מתוקן. בין הסוגיות שהעליתי היו: א. הצורך להטמיע בהובלה של משרד החינוך, את גישת כלל ישראל ובתוכה קשרי ישראל תפוצות, בסדר היום הבית ספרי. ב. הרחבת הזיכרון ההיסטורי בבתי הספר, באמצעות סוגיות הקשורות בגירוש ספרד,  בצאצאי אנוסים וביהודים מארצות האסלאם. אחרי הכל, עניין זה יש לו חשיבות מכרעת גם בפוליטיקה בת זמננו.  ג. הזמנת אנשי חינוך לכנסים יהודיים בינ"ל,  תוך העדפתם על פני הפקידים ובעלי השררה (הן ממילא מרבית הכנסים הללו ממומנים בכספי ציבור). ד. גזל מתמשך של משאבי עמיות יהודית, בחלק מן הגופים המתהדרים שלא בצדק, בכינוי חל"צ או מלכ"ר. ה. התמודדות עם תופעת "בריוני התפוצות" ובהם שליחי מדינה שסרחו והקימו עסקים על בסיס קשרים שיצרו על חשבון מדינת ישראל. על בריונים אלה, נמנים גם מגייסי תרומות פיראטיים, המנצלים באופן ציני את מסירותם ואת אהבתם של יהודים בגולה, לעם ישראל ולארצו. ו. צורך באכסניה ממלכתית לשיחה פתוחה של מורים יהודים בישראל ובגולה, סביב השאלות הטעונות ביותר. את פניותיי ואת פגישותיי, גיביתי בתיעוד כתוב, למען לא יוכל איש להתכחש להן. שמות של מפורסמים יותר ופחות, מככבים אצלי בתיקיית "המאבק על התודעה", בחוצץ שכותרתו "אבסורד וכזבים". חלקם עילגים וחלקם רהוטים, אחדים זחיחותם הולמת את הכותרת "מנהל בכיר" ואחרים מבוהלים מעצם נוכחותי. באותה תיקייה יש לי חוצץ נוסף והוא נקרא "אור בקצה המנהרה". שם מתויקות רוב הדמויות הציבוריות שעמן נפגשתי. מדובר באנשים נבונים, רהוטים וישרים, שוחרי טוב ועתירי זכויות,  אך באין בלבם אומץ לזעוק את האמת בגלוי, לא נותר לי אלא להיפרד מהם בחיבה הדדית.

אני מתאפקת התאפקות יתרה לא לכתוב את שמותיהם של שליחי הציבור שכשלו, לא מפני איום תביעת דיבה, שהרי אמת דיברתי, אלא מפני החמלה. אינני מעוניינת לפגוע בפרנסתו של איש, כי אם רק לתקן את הטעון תיקון.  האחד מפקד פלוגה ביחידה קרבית בצה"ל, האחר בן למשפחה מיוחסת, האחת משרתה ומשכורתה על כרעי תרנגולת, האחרת היא אם חד הורית ולכולם יש בני משפחה להאכיל. על כן, לא אנקוב כאן בשמו של שליח הסוכנות היהודית לשעבר, שמוכר לקהילה במדינה מוסלמית, סחורה חינוכית פגומה. לא אומר מיהו אותו מנהל בכיר במשרד התפוצות שאלמלא החצאית הקצרצרה שישבה לידו, ודאי היה מצליח להתרכז ולהפיק אי אילו תשובות ראויות. לא אציין כאן את שמותיהם של חברי הכנסת שהסבירו לי ש"ככה זה בפוליטיקה", "שאל תבני על השדולה הזאת, כי הקימו אותה בעיקר בשביל נסיעות לחו"ל" או ש"לא אוכל להתפנות לדברים החשובים שאת מעלה, כי בחרתי להתעסק כרגע בנושאים שלא מותירים לי זמן לדברים אחרים".

כמה נוח היה לו יכולתי להישאר עם ההגדרה הצרה של "עמיות יהודית", זו שמשורטטת בכלים פוסט מודרניים. כמה פשוט היה לחדול מן המאבק נגד הכפפת "עמיות יהודית" לאלה שמקָדשים את ניו פומפדיתא. ברם, לא אדע מנוח עד אשר יושב כבודם של נכסי הרוח שלנו ובהם הלשון העברית, שהיא השער הראשי לעולם היהודי.  אנו חיים בעידן בו "נרטיבים" מאפילים על אהבת ישראל וה"פלורליזם" מכניע את האוריינות היהודית. עידן בו מטמטמים את המוני בית ישראל בתכניות ריאליטי ומעסיקים את תודעתם בהסתה מתוחכמת נגד נשים, נגד מתנחלים, נגד חרדים ונגד בני המיעוטים. הסתה זו, יש לה מטרה אחת: הרחקת התודעה מן הגזל המתרחש מתחת לאפו של הציבור. לא אסכור את פי כל עוד עמיתיי בארגנטינה מקבלים שאריות של חומרי לימוד יהודיים באנגלית (?!) או ספרי קריאה בעברית שלא עודכנו מאז תמה מלחמת העולם השניה. לא אשקוט כל עוד עמיתיי, מורים יהודיים בארצות הברית, נדרשים לשלם את הוצאות ההשתתפות שלהם בכנסים בארץ בעוד ילדי עשירים מקבלים מימון באמצעות "תגלית" (לפעמים אפילו פעמיים לאותו ילד) ובעוד מורות יהודיות ברוסיה מתבקשות להתנדב לביצוע משימות שהפקידים בארץ מקבלים עליהן שכר. יחסי ישראל תפוצות היום, הם במידה רבה מנוף לתרומות המיועדות לשימון המנגנונים הטפיליים, במקום שיהיו מנוף לצמיחתו הרוחנית של העם היהודי. אנו חיים בעידן בו ארגונים פסיאודו ממלכתיים על-טריטוריאליים, שנוסדו לפני קום המדינה הם כעת כגיבנת על גב האומה.  הלוואי ויעמדו לנו כוחנו השכלי וחוסננו הנפשי, להתאחד ולבקש שיקום של ההוויה היהודית באמצעות השיח שבין ישראל לגולה.

 

גיורא ברק מספר על ז'וז'ה הלוי דומינגוס

ידידי ז'וזה הלוי דומינגוס, הוא יהודי שנולד באיזמיר, למשפחה שמוצאה מפורטוגל.

מזה עשרות שנים פועל ז'וז'ה בפורטוגל כעיתונאי עצמאי.

בכספי משפחתו הוא תמך במוזיאון היהודי הידוע בבלמונטה ורוב מוצגי היודאיקה שם הם תרומה שלו.

לפני מספר חודשים חנך את המוזיאון היהודי הכולל גם בית-כנסת חדש בעיר בה הוא גר, TRANCOSO.

 ז'וז'ה פעיל מזה שנים בנושא צאצאי-האנוסים ונחשב לאחד המובילים בנושא בפורטוגל וגם בעל קשרים טובים עם קהילות צאצאי-האנוסים בברזיל.

 

אם אתם דוברי שפות זרות, המוכנים לסייע לי בגיבוש מאגר נתונים על אודות צאצאי האנוסים, אנא כתבו ל:   guiora.barak@gmail.com