מיריי בסרמן - ברית הבריונים פאריז 2014

שלום, שמי מיריי.

כפי שמשתמע משמי, נולדתי בצרפת - פריז. עליתי לארץ יחד עם הוריי ואחי. הוריי עלו מתוך ציונות אמיתית ורצון עז להתחבר לשורשים שלהם. 

שאר משפחתי נשארה בפריז ואני, כבת משפחתם וכילידת המקום, עוקבת בדאגה רבה אחר הנעשה שם. 

הפגנות ענק אנטישמיות בלב פריז, בריונות ושנאה שמתחילים להזכיר את שנות 1930-1940 . בעקבות תופעה מטרידה זו הופיעה תופעה אחרת מטרידה לא פחות: קבוצת צעירים יהודים צרפתיים שחרטו על דגלם "לא עוד" וכי יהדות צרפת מעכשיו תילחם בכל מי שרוצה לפגוע בה. הם מסתובבים בקבוצות, מסיירים, שומרים, ולא פוחדים להשתמש באלימות כאשר לדעתם הדבר נדרש. הם שומרי הראש של יהודי צרפת. יחד עם זאת, הם אינם חוששים להשתמש באלימות גם כלפי יהודים שאינם מסכימים איתם, כלפי אנשים חפים מפשע שנראים להם "חשודים" והפכו לאחרונה לעוד קבוצת בריונים שהולכת וצוברת כוח.

בניגוד להם, יהודים רבים מתחבאים מאחורי סיסמאות מוכרות כגון: "זה לא רציני, זה יעבור, הם לא באמת שונאים אותנו, זה רק קומץ קטן של צרפתים חמומי מוח שמנסים להפחיד את כולם...."

הכחשה, בריונות, האם אין דרך אחרת? מתי יהדות צרפת תבין שמקומה כאן, בארץ ישראל? שהגזענות והשנאה לא יחלפו מהעולם, שזה רק הולך ומתגבר, מקבל מימדים מדאיגים ושבסופו של דבר, ההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה. 

 

הלן פרלמוטר - מכתב ממוסקבה

שלום לכולם!

שמי הלן ואני מזה שנה שלישית נמצאת בשליחות ברוסיה - ועובדת בבית ספר יהודי מטעם משרד החינוך. תפקידי כשליחה מלבד קידום ולמידה שפה העברית הינו גם חיזוק הקשר עם הארץ וכל זה במסגרת העבודה המשותפת עם בית ספר "ריאלי" שבחיפה.

הפרויקט המרכזי בו משתתף בית ספר שלי הינו "תאומות" שכבר ממשיך בבית ספר שנה שלישית כאשר ילדי ישראל בסביבות חג סוכות מגיעים למוסקבה וילדי מוסקבה מגיעים לישראל בסביבות פורים-פסח. התוכנית הינה תוכנית החלפת משלחות במטרה לקרב, לקדם ולהכיר את יהדות במדינות שונות, וכמובן את הילדים, וכפי שכתבה המורה לורה פיליבה:  "להפגיש בין תלמידים ישראליים ויהודים סביב העולם". וגם: "ברוב המקרים הילדים מאמינים שהיהודים שגרים בתפוצות הם יהודים אך אינם שייכים לעם היהודי כי הם לא גרים במדינת ישראל" - ועל מנת לתקן את האמירה - זאת בדיוק המטרה ואני חושבת שבשנים האחרונות עם המפגשים הקיימים בין החלפות המשלחות הקשר והשייכות בין התלמידים רק התחזק ואני חושבת שרוב בתי ספר בארץ צריכים לאמץ פרויקט זה - להתחיל בקטן ולהרחיב אותו מדי שנה.

אני מאוד מסכימה עם הסיכום החזק של לורה ואני בעד לחזק את הקשרים ושכל היהודים - גם בארץ וגם בתפוצות הבינו את משמעות הקשר, יחזקו אותו וימשיכו לתמוך גם מהמרחקים אחד את השני. אין דבר יפה יותר כששאר ילדי המשלחות מכירים אחד את השני לראשונה ולאחר זמן מה מתכתבים, נפגשים בשיחות וירטואליות ומחכים למפגש הבא  - וכאשר נפגשים אי אפשר להפריד ביניהם, כה חזק הקשר בינם, שימחה וגעגועים.

הפרויקט הנוסף שהוקם השנה גם בבית הספר שלי נקרא "נע"לה קטן" שמטרתו לשלב תלמידים שלנו במסגרת הרגילה ובכיתות הרגילות בישראל. במשך חודש וחצי ילדים יגורו במשפחות ישראליות, דבר שיתן להם אופציה נוספת גם להכיר את ישראל "מבפנים", לחוות את החיים הישראליים והדבר החשוב הינו- שילובם בכיתות הרגילות - כלומר, לימודי שפה העברית.

הילדים שלנו וגם הילדים ישראלים מאוד מחכים לתחילתו של הפרויקט, כבר יתחילו ליצור קשרים בדרכים שונות - וזה הדבר הנפלא - לתת הזדמנות נפלאה לקרבה, חום ולמידה טובה יותר של הדבר המשותף לכולנו - היהודים!

נוגה, כל הכבוד על הקמת הבלוג הזה , בעיני זה חשוב ביותר לחלוק את הדברים אשר חוים אותם גם בארץ וגם בתפוצות, על מנת שכמה שיותר אנשים יהיו מודעים לכן, שגם בתפוצות ממשיכה ונעשית עבודת קודש של שליחי משרד החינוך על מנת לאחד, להעמיק ולהוביל את הקדוש לכולנו.

 

צְמִיחָה מִתּוֹךְ הַשְּׁבָרִים - סִפּוּר ילדים לחג הפסח מֵאֵת אפרת שלג (סופרת ואשת חינוך במגזר החרדי)

"מְעַנְיֵן מַה זֶּה יָכוֹל לִהְיוֹת" אָמְרָה בְּרוּרְיָה בְּקוֹל אֶת מַה שֶּׁהָאֲחֵרִים חָשְׁבוּ בְּלִבָּם. כָּל בְּנֵי הַבַּיִת הִנִּיחוּ אִישׁ אֶת עִסּוּקוֹ וּבָאוּ בְּסַקְרָנוּת לִרְאוֹת מַה מְכִילָה הַחֲבִילָה שֶׁהִגִּיעָה זֶה עַתָּה בַּדֹּאַר. לֹא הָיָה יָדוּעַ לְאַף אֶחָד מֵהֶם עַל דְּבַר דֹאר שֶׁנִּשְׁלַח עֲבוּרוֹ. שֵׁם הַשּׁוֹלֵחַ: אֱלִישָׁע מֶגֶד לֹא הָיָה מֻכָּר לְאִישׁ. כֻּלָּם הִנִּיחוּ אֶת עִסּוּקֵיהֶם הַבּוֹעֲרִים שֶׁל עֶרֶב הֶחָג, וְהִצְטוֹפְפוּ סְבִיב אִמָּא הַפּוֹתַחַת אֶת הָעֲטִיפָה בִּזְהִירוּת. מִתַּחַת לִנְיַר הָעֲטִיפָה הַלָּבָן הָיְתָה אֲרִיזָה נוֹסֶפֶת, כָּזוֹ הַמַּתְאִימָה לַחֲפָצִים שְׁבִירִים. "מַשֶּׁהוּ שָׁבִיר? מַה זֶּה אָמוּר לִהְיוֹת?" נָסְקָה הַסַּקְרָנוּת שִׁבְעָתַיִם.  סוֹף כָּל סוֹף קֻלְּפוּ כָּל הָעֲטִיפוֹת, וּלְנֶגֶד עֵינֵי כֻּלָּם הִתְגַּלְּתָה בִּמְלֹא הֲדָרָהּ כּוֹס עֲדִינָה וּמְקֻשֶּׁטֶת בְּאָמָּנוּת.

"אֵיזֶה יֹפִי" לֹא יָכְלָה אֲבִיגַיִל לִכְלֹא אֶת הִתְפַּעֲלוּתָהּ. "כּוֹס יָפָה שֶׁכָּזֹאת וַדַּאי תְּפָאֵר אֶת שֻׁלְחַן הַסֵּדֶר". "אֲבָל מִמִּי זֶה?" נִשְׁאֲרָה עֲדַיִן הַתְּמִיהָה. הַסַּקְרָנוּת עוֹרְרָה גַּלֵּי נִחוּשִׁים בַּעֲלֵי מָעוֹף: "אוּלַי זוֹ פִּרְסֹמֶת לְמִפְעָל חָדָשׁ שֶׁל כּוֹסוֹת?" סָבַר יְחֶזְקֵאל. "פִּרְסֹמֶת לֹא כָּל כָּךְ מְקֻבֶּלֶת" דָּחֲתָה שִׁפְרָה אֶת הָרַעְיוֹן. "לִי נִרְאֶה שֶׁזֶּה דַּוְקָא מִמִּישֶׁהוּ שֶׁמַּכִּיר אוֹתָנוּ וְרוֹצֶה לְשַׂמֵּחַ אוֹתָנוּ"."אֲבָל מִי?" שָׁאֲלוּ כֻּלָּם בְּמַקְהֵלָה וְחָזְרוּ לִנְקֻדַּת הַמּוֹצָא שֶׁל אִי הַיְדִיעָה. "אוּלַי זוֹ מַתָּנָה מֵאוֹרֵחַ שֶׁהִתְאָרַח אֶצְלֵנוּ בְּאַחַת הַשַּׁבָּתוֹת?" הֶעֱלָה יוֹנָה אֶת הַשְׁעָרָתוֹ."בְּדֶרֶךְ כְּלָל הָאוֹרְחִים הֵבִיאוּ אִתָּם מַשֶּׁהוּ כְּשֶׁהִגִּיעוּ. עֻגָּה, זֵר פְּרָחִים אוֹ מַתָּנָה לַבַּיִת. מִי זֶה חִכָּה עַד עֶרֶב פֶּסַח כְּדֵי לִשְׁלֹחַ לָנוּ כּוֹס בּוֹדֶדֶת?" לֹא הֵבִינָה בִּינָה. "וְאוּלַי זֶה מֵהָאוֹרְחִים שֶׁיָּבוֹאוּ הַיּוֹם לְהִתְאָרֵחַ בְּלֵיל הַסֵּדֶר?" זָרַק חַיִּים אֶת הָרַעְיוֹן. "אִם כָּךְ לָמָּה הֵם שָׁלְחוּ אֶת הַכּוֹס בַּדֹּאַר? הֵם יָכְלוּ לְהָבִיא אוֹתָהּ אִתָּם". גַּם הַהַצָּעָה הַזֹּאת נִפְסְלָה. הַהַשְּׁעָרוֹת תַּמּוּ וְהַכּוֹס הָעָבְרָה מִיָּד לְיָד בְּנִסָּיוֹן לִתְהוֹת עַל קַנְקַנָּהּ, כְּשֶׁלְּפֶתַע קָרְאָה שִׁפְרָה: תִּרְאוּ מַה מִסְתַּתֵּר פֹּה בֵּין הָאֲרִיזוֹת! לֹא שַׂמְנוּ לֵב שֶׁיֵּשׁ מַעֲטָפָה!"    כָּל הַמַּטָּלוֹת שֶׁל יוֹם עָמוּס שֶׁכָּזֶה הִמְתִּינוּ בְּשַׁלְוָה לְפֶסֶק זְמַן קָצָר. הַיְלָדִים הִתְרַכְּזוּ סְבִיב אִמָּא שֶׁהִרְכִּיבָה אֶת מִשְׁקָפֶיהָ וְהֵחֵלָה לִקְרֹא:

לִכְבוֹד אָדוֹן וּגְבֶרֶת שְׁטוּבּ, שָׁלוֹם רַב.

אַתֶּם כַּנִּרְאֶה לֹא זוֹכְרִים אוֹתִי וּשְׁמִי לֹא אוֹמֵר לָכֶם דָּבָר, אַךְ בְּלִבִּי חָקוּק זִכָּרוֹן יָשָׁן הַקָּשׁוּר אֲלֵיכֶם,  וְהַכָּרַת טוֹבָה עֲצוּמָה.

זֶה הָיָה לִפְנֵי כְּעֶשֶׂר שָׁנִים. הִתְאָרַחְתִּי בְּבֵיתְכֶם לְלֵיל הַסֵּדֶר, בְּתוֹר נַעַר פְּנִימִיָּה חֲסַר בַּיִת. הָאֵרוּחַ הָיָה נֶהְדָּר, הַכֹּל הָיָה מְיֻחָד, אַךְ נְקוּדָה מְסֻיֶּמֶת בְּלַיְלָה זֶה גָּרְמָה לְמִפְנֶה מַשְׁמָעוּתִי בְּחַיַּי.

לֹא הָיְתָה בֵּינֵינוּ הֶכֵּרוּת קוֹדֶמֶת, וְלֹא יְדַעְתֶּם כַּנִּרְאֶה הַרְבֵּה עַל עֲבָרִי, אִם כָּךְ אֲסַפֵּר לָכֶם: הָיִיתִי יָדוּעַ כְּנַעַר מֻפְרָע לְלֹא תַּקָּנָה. פֶּרֶא אָדָם כְּהַגְדָּרָתוֹ. הַחֲבֵרִים לֹא סָבְלוּ אוֹתִי, הַמַּדְרִיכִים שָׂבְעוּ מִמֶּנִּי מְרוֹרוֹת, וְגַם הַמּוֹרִים, כְּכָל הַנִּרְאֶה – הֵרִימוּ יָדַיִם. בְּכָל תִּגְרָה הָיִיתִי מְעֹרָב, בְּכָל תַּעֲלוּל שֶׁנִּגְרַם בַּכִּתָּה נִתְלוּ הָעֵינַיִם אוֹטוֹמָטִית בִּי, וּבְדֶרֶךְ כְּלָל בְּצֶדֶק.

עַד לְאוֹתוֹ לֵיל הַסֵּדֶר...אָז, בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל, מִבְּלִי מֵשִׂים הֵזַזְתִּי אֶת יָדִי בִּתְנוּעָה לֹא זְהִירָה. יָדִי נִתְקְלָה בְּאַחַת הַכּוֹסוֹת הַיָּפוֹת שֶׁעָמְדוּ עַל הַשֻׁלְחָן. הַכּוֹס צָנְחָה אַרְצָה בְּקוֹל רַעַשׁ, וְהִתְנַפְּצָה לְאַלְפֵי רְסִיסִים. בַּשֶּׁקֶט הָרִאשׁוֹנִי שֶׁהִשְׂתָּרֵר, שָׁמַעְתִּי בְּדִמְיוֹנִי אֵין סְפוֹר קוֹלוֹת מֻכָּרִים מִכָּל עֵבֶר: "שׁוּב הַשְּׁלוּמִיאֵל הַזֶּה!"... "חֲסַר אַחֲרָיוּת שֶׁכָּמוֹךָ!"... "מַזִּיק!"... וְעוֹד אֲמִירוֹת מֵהַסּוּג הַזֶּה. אוּלָם לְמַרְבֵּה הַפֶּלֶא, שׁוּם מִשְׁפָּט בְּסִגְנוֹן זֶה לֹא נֶאֱמַר בַּמְּצִיאוּת. הַדָּבָר שֶׁכֵּן נֶאֱמַר הָיָה מִפִּי בַּעֲלַת הַבַּיִת, שֶׁאָמְרָה בְּקוֹל רַךְ וְרָגוּעַ:"לֹא נוֹרָא. לֹא קָרָה שׁוּם דָּבָר. זֶה דַּרְכָּם שֶׁל כְּלֵי זְכוּכִית – לְהִשָּׁבֵר". גַּם אֲדוֹן שְׁטוּבּ הוֹסִיף: "אֱלִישָׁע הוּא נַעַר זָהִיר, רָאִיתִי אֶת זֶה קֹדֶם כְּשֶׁסִּיַּע בְּהַעֲבָרַת הַכֵּלִים מֵהַמִּטְבָּח לְכָאן. גַּם לְמִי שֶׁנִּזְהָר קוֹרוֹת תַּקָּלוֹת, נָכוֹן?" אָמַר וְחִיֵּךְ אֵלַי חִיּוּךְ מֵמִיס לֵב. בִּזְרִיזוּת וּבִיעִילוּת טֻאַטְאוּ הַשְּׁבָרִים, כְּשֶׁאִישׁ לֹא עוֹשֶׂה עֵסֶק מֵהַכּוֹס. בְּהֶמְשֵׁךְ הַסֵּדֶר בִּקַּשְׁתֶּם כָּל הַזְּמַן לְבָרֵר שֶׁטּוֹב לִי וְנָעִים, וְשֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ בְּסֵדֶר. גַּם הַיֶּלֶד שֶׁיָּשַׁב לְיָדִי, (שֶׁאֶת שְׁמוֹ אֵינִי זוֹכֵר כָּרֶגַע), לָחַשׁ עַל אָזְנִי: "אֱלִישָׁע זֶה סִימָן שֶׁאַתָּה אֶחָד מֵהַמִּשְׁפָּחָה... פֹּה כָּל אֶחָד שׁוֹבֵר מַשֶּׁהוּ לְפָחוֹת פַּעַם בְּשָׁבוּעַ"... הַמִּשְׁפָּט הַהוֹמוֹרִיסְטִי הַזֶּה, שֶׁיָּצָא מִלִּבּוֹ הַטּוֹב, חָדַר עָמוֹק לְלִבִּי. קָשֶׁה לִי לְהַסְבִּיר אֶת זֶה, אֲבָל מֵאוֹתוֹ רֶגַע נָבְטוּ בְּלִבִּי רְגָשׁוֹת חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי. אָמַרְתִּי לְעַצְמִי: אוּלַי אֲנִי בֶּאֱמֶת לֹא כָּל כָּךְ נּוֹרָא? אוּלַי אֲנִי לֹא כָּזֶה מֻשְׁחָת וּמַשְׁחִית? יֵשׁ לִי סִכּוּי!  כְּשֶׁהִסְתַּיֵּם הַסֵּדֶר וְכֻלָּם הִתְאַרְגְּנוּ לְשֵׁינָה, צִיַּנְתֶּם אוֹתִי כַּמָּה פְּעָמִים לְשֶׁבַח בְּאָזְנֵי יַלְדֵיכֶם. הִצַּעְתֶּם לָהֶם לִלְמֹד מִמֶּנִּי, כְּבֶן פְּנִימִיָּה בּוֹגֵר וְעַצְמָאִי שֶׁמִּסְתַּדֵּר בַּתְּנָאִים שֶׁיֶּשְׁנָם. "אֱלִישָׁע וַדַּאי לֹא עוֹשֶׂה עִנְיָן מִצִּיפִּית כָּזוֹ אוֹ אַחֶרֶת", הִסְבַּרְתֶּם לַיְלָדִים הַמִּתְוַכְּחִים. "הוּא וַדַּאי מִתְחַשֵּׁב בַּחֲבֵרָיו לַחֵדֶר", קְבַעְתֶּם בְּוַדָּאוּת. לַמְרוֹת מֶרְחַק הַשָּׁנִים אֲנִי לֹא יָכוֹל לִשְׁכֹּחַ אֶת אוֹתָן מִלִּים מְתוּקוֹת. הֵן הָיוּ כְּמוֹ סַם מַרְפֵּא לְלִבִּי הַפָּצוּעַ מֵאֵין סְפוֹר תּוֹכָחוֹת וּנְזִיפוֹת. זוֹ הָיְתָה תְּחִלָּתָהּ שֶׁל דֶּרֶךְ חֲדָשָׁה...

לְאַחַר שֶׁנִּשְׁבֵּיתִי בַּקֶּסֶם שֶׁל קַבָּלַת מַחְמָאוֹת, הִרְגַּשְׁתִּי צֹרֶךְ עַז לַחֲווֹת זֹאת שׁוּב וְשׁוּב. הֶחְלַטְתִּי לִהְיוֹת אָכֵן רָאוּי לָהֶן. הִשְׁתַּדַּלְתִּי לְשַׁנּוֹת אֶת הִתְנַהֲגוּתִי וְלַעֲלוֹת עַל דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ.

לֹא קַלָּה הָיְתָה הַדֶּרֶךְ, וּרְצוּפַת מִכְשׁוֹלִים. לֹא פַּעַם נָפַלְתִּי וְלֹא פַּעֲמַיִם נִכְשַׁלְתִּי. אַךְ אֲנִי עַקְשָׁן מִטִּבְעִי, וּמֵהָרֶגַע שֶׁהֶחְלַטְתִּי, לֹא הִתְיָאַשְׁתִּי. הַסְּבִיבָה קִבְּלָהּ בִּפְלִיאָה עֲצוּמָה אֶת הַשִּׁנּוּי שֶׁהִתְחוֹלֵל בִּי. הַחִיּוּכִים שֶׁשֻּׁגְרוּ אֵלַי, מִילוֹת הָעִדּוּד וְהַטְּפִיחוֹת עַל הַשֶּׁכֶם – הָיוּ כְּמוֹ טַל תְּחִיָּה עֲבוּרִי בְּאוֹתָהּ תְּקוּפַת הִסְתַּגְּלוּת קָשָׁה. בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר נִהְיֵיתִי בֶּן אָדָם... תּוֹדָה לַקֵּל, בָּגַרְתִּי וְצָמַחְתִּי. אִישׁ לֹא מְזַהֶה בִּי הַיּוֹם אֶת אוֹתוֹ נַעַר מֻפְרָע שֶׁהָיִיתִי. הַיּוֹם אֲנִי לוֹמֵד בִּישִׁיבָה מְצֻיֶּנֶת, עוֹשֶׂה בָּהּ חַיִל, בָּרוּךְ ה' רָכַשְׁתִּי שֵׁם טוֹב.  קֹדֶם כֹּל בִּרְצוֹנִי לְשַׁלֵּם אֶת הַנֶּזֶק, וַאֲנִי שׁוֹלֵחַ בָּזֶה כּוֹס לְלֵיל הַסֵּדֶר, דּוֹמָה בְּיוֹתֵר שֶׁהִצְלַחְתִּי לְהַשִּׂיג, לַכּוֹס שֶׁנִּשְׁבְּרָה בִּזְמַנּוֹ. יַחַד אִתָּהּ אֲנִי מְצָרֵף לָכֶם תּוֹדָה עֲנָקִית, שֶׁלֹּא נִתָּן לְבַטְּאָהּ בְּמִלִּים. תּוֹדָה עַל חֶלְקְכֶם בַּשִּׁנּוּי שֶׁהִתְחוֹלֵל בִּי. עַל חָרְבוֹת אוֹתָן שִׁבְרֵי כּוֹס נִבְנְתָה וְצָמְחָה אִישִׁיּוּתִי.

יְשַׁלֵּם ה' פָּעָלְכֶם,

פֶּסַח כָּשֵׁר וְשָׂמֵחַ

אֱלִישָׁע.

*

אִמָּא סִיְּמָה לִקְרֹא וְהַיְלָדִים נוֹתְרוּ בְּשֶׁקֶט, שְׁבוּיִים בְּתָכְנוֹ שֶׁל הַמִּכְתָּב שֶׁזֶּה עַתָּה שָׁמְעוּ. אֶת הַדְּמָמָה שָׁבַר רִאשׁוֹן יוֹנָה, הַבְּכוֹר: "רַק תִּרְאוּ מַה יּוּכַל לִצְמֹחַ כְּתוֹצָאָה מִקְצָת תְּשׂוּמֶת לֵב, קְצָת רְגִישׁוּת וְיַחַס חַם!" וְאִמָּא סִכְּמָה: "הַלְוַאי וְנֵדַע לְהִזָּהֵר מִדְּרִיכָה עַל נְשָׁמוֹת, לְפָחוֹת כְּפִי שֶׁאָנוּ נִזְהָרִים מִדְּרִיכָה עַל שִׁבְרֵי זְכוּכִית".  

           

 

   

  

לילי סייפרהלד וצוות ביאליק ברוסריו: - הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם (בר' י"א)

 

יום ששי בערב - שתי אורחות מישראל יושבות בקרב הקהל בבית הכנסת ברוסריו ומתפללות איתנו בקבלת השבת. בסיום התפילה ניגשתי אליהן גם מתוך סקרנות, וגם כי  היה לי חשוב לספר להן על בית הספר שלנו שנמצא ממש ליד בית הכנסת...

לא דיברנו הרבה, פשוט הצגתי את עצמי, הזמנתי אותן לבוא אלינו ביום שני, לבקר בבית הספר היהודי, לשוחח עם התלמידים ואולי , למה לא? ללמוד אלה על אלה.

 לא רק שהבנות נענו בחיוב, הן גם תכננו  איתי את המפגש בכתה. חשבנו ביחד במשך סוף השבוע  איך לנצל את הזמן המוגבל שיהיה לנו ולמצות באופן המיטבי את ההזדמנות המיוחדת הזאת: מפגש בין שתי בנות ישראליות -אחרי צבא, המטיילות בדרום אמריקה-, ובין נוער יהודי שלומד בבית ספר יהודי כביטוי לזהותם היהודית וזיקה לעם היהודי ולארץ ישראל.

המטרה העיקרית למפגש הזה , הייתה לשוחח על חשיבות הרב גוניות שיש בחברות שלנו, ועל ערך חשוב שיש לטפח אותו והוא הסובלנות, ההתחשבות בשני והתייחסות לזולת בכבוד.

המפגש היה מרתק ומרגש כשסיפוריהן האישיים של הבנות נכנסו אל הלבבות. אייה הסבירה  איך לומדים להסתדר ולחיות  24 שעות עם אנשים שלא מכירים מקודם, כל אחד ממוצא אחר, ובכל זאת כולם מתאחדים  למען מטרות משותפות. בצבא, שוכחים מה"אני" ועובדים ומתנהגים לפי ה"אנחנו" ...

אשרת, סיפרנו לנו על עליית משפחתה מאתיופיה, על הקשיים שעברו בדרך, וגם  על המפגש עם הארץ המבטחת. נכון שהם דמיינו לעצמם "ארץ זבת חלב ודבש", נכון שידעו שיהיה להם יותר טוב בארץ ישראל... אך לא תמיד היה פשוט, ולא תמיד הבינו אותם. למרות זאת היא למדה מבת דודתה אשר הגיעה בתור ילדה קטנה לישראל,  שגם אם קשה לנו בחיים לפעמים, וגם אם אנחנו שונים מהאחר, מבחוץ ומבפנים, אסור לנו לוותר על החלומות שלנו .

הבנות גם השאירו לנו מכתב יפה בבית בו הם התארחו ובו הן כתבו :

"...כשהגענו לכאן לא ידענו למה לצפות וחשבנו שזה יהיה ביקור קצר. בגלל שהיה לנו קשה לעזוב הארכנו את הביקור. תודה שפתחתם לנו את הבית ואת הלב, שגרמתם לנו להכיר את היקהילה היהודית ברוסריו, גילינו קהילה פתוחה מאוד ומקבלת...למדנו מכם שהמשפחה זה הדבר הכי חשוב בחיים ושזה לא הופך אותך לפחות יהודי אם אתה חי בגולה..."

אנחנו אומרים לכם: תודה לכן בנות שבאתם ונשארתם אצלנו! שתהיה לכן דרך צלחה בהמשך הטיול בדרום אמריקה ותחזרו בשלום הביתה!

 

צוות ותלמידי בית הספר ביאליק וחברי הקהילה היהודית ברוסריו

 

 

לורה פיליבה - הוראת מתמטיקה יהדות וציונות

כעולה חדשה מורה למתמטיקה אני מנסה כבר שש שנים  למצוא את מקומי במערכת החינוך. התחלתי את דרכי כמורה למתמטיקה ובמקביל, עבדתי כמדריכה בחברה שמעבירה פעילויות על זהות יהודית בבתי ספר שונים. כבר בבית הספר הראשון שעבדתי בו מצאתי את עצמי משדכת בין מנהלת בית הספר לבין חמי שהוא בעצמו מנהל בית ספר יהודי בחו"ל, בתקווה שנוכל לעשות משהו ביחד, על אף שאני רק מורה למתמטיקה חדשה!

שנה לאחר מכן, בבית הספר הריאלי, פגשתי את נגה כוכבי, הרכזת הפדגוגית של בית הספר שהחיבור הראשון ביננו נוצר בעקבות תמונתו של זאב ז'בוטניסקי במשרדה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את התמונה הזאת תלויה במשרד של מישהו חוץ מהמקומות הסגורים שלנו איפה שגדלתי... ואז ידעתי שלמרות שאני הולכת ללמד מתמטיקה שאני הכי אוהבת, אצליח גם למצוא הזדמנויות להתעסק באהבת עם היהודי והקשר בין ארץ ישראל והתפוצות שאני מתעסקת בו כבר מגיל 13. בתפקידי כמורה ורכזת מתמטיקה ניסיתי לקדם פרויקטים משותפים בתחומים שונים, בעיקר במתמטיקה עם מורים שמלמדים בתפוצות. ניצלתי כל הזדמנות להפגיש בין תלמידים ישראליים ויהודים סביב העולם וניסינו יחד עם נגה להיות אוזן קשובה לצרכים של מורים יהודיים סביב העולם.

היום, אני מחנכת כיתה בעיר אחרת, בבית ספר חדש ובין היתר מלמדת תרבות ישראל לתלמידיי בכיתה ה'. בעקבות תפקידי החדש ומקום מגורים חדש הצלחתי לראות תמונה יותר גדולה של האוכלוסייה הישראלית, התלמידים, ההורים והמורים. בהמשך כמה תובנות.

1.      ישנם ספרי לימוד טובים מאוד ללימוד מקצוע תרבות ישראל, במיוחד בבית הספר היסודי. הם ידידותיים לילדים, מכילים תוכן איכותי ומאפשרים למורים לבחור בין התכנים הרבים בהתאם לצורכי הכיתה ויכולות המורה.

2.      מורי תרבות ישראל לא תמיד יודעים את תוכן המקצוע. הם לא מכירים את בסיס הדת היהודית, את היסטוריה של העם היהודי וציונות ואין להם כלים להתמודד עם הטקסטים המורכבים מארון הספרים. כתוצאה מכך, הם מוצאים את עצמם מלמדים "שפה זרה" שהם בעצמם לא מבינים וגם לא מעוניינים ללמוד.

3.      הידע הכללי של האוכלוסייה החילונית בנושא "תרבות ישראל ומורשתו" ברוב המקרים מאוד דל וברוב המקרים אין להורים להרחיב את הידע שלהם או של ילדיהם בנושא.

4.      התלמידים מכירים את הקשר בין ישראל לבין התפוצות. להרבה משפחות יש משפחות יותר רחבות בתפוצות, הם מבינים את המשותף לנו אבל האחריות של מדינת ישראל לתפוצות ושל התפוצות למדינת ישראל לא ברורה להם. ברוב המקרים הילדים מאמינים שהיהודים שגרים בתפוצות הם יהודים אך אינם שייכים לעם היהודי כי הם לא גרים במדינת ישראל.

 

אני חושבת שזה חשוב מאוד לחזק את הקשר בין ישראל לבין התפוצות. אם בעבר חשבתי שזה חשוב עבור היהודים בתפוצות היום אני חושבת שזה יותר חשוב עבור ילדי מדינת ישראל. לדעתי זה חיוני שהם יבינו שהם לא לבד בעולם כיהודים ויש להם משפחה רחבה בתפוצות. אני מאמינה שזה אחריותה המלאה של מדינת ישראל ובמקרה שלנו של משרד החינוך להכיר בתפוצות כחלק מן העם היהודי מעבר לתמונות של החיים של היהודים בתפוצות במוזאונים. כמו פרויקט שורשים או ביקור במחנות השמדה, הקשר עם התפוצות אמור להיות חלק מתכנית הלימודים כאשר כל ילד ישראלי באיזשהו שלב של לימודיו מכיר יהודי מהעולם לומד ממנו ויחד איתו, על זהותו, על מדינת ישראל, על החיים היהודיים וכן אפשר גם ללמוד ביולוגיה ומתמטיקה ביחד! כי שיתוף בידע האינטלקטואלי הוא חלק ממורשת היהודית וגם ערך חשוב בימינו.

 

 

האתגר הבא - ערן דובובי

מדינת ישראל הפכה בשנים האחרונות לקיבוץ היהודי הגדול בתבל. מגמה זו מבורכת לכשעצמה כמובן, אך מחדדת את הצורך לבחון את יחסינו כאן עם כמעט מחצית מהעם היהודי שנשאר בתפוצות.

 

רוב יהודי העולם שאינם חיים בישראל  חיים בארה"ב. היתר חיים באירופה, במדינות ברית המועצות לשעבר, בדרום אמריקה ומעטים מאוד באפריקה ובאוקיאניה. אלה קהילות שונות מאוד זו מזו, אך שימורו של קשר קרוב ומשמעותי ביניהן חיוני להמשך העתיד המשותף לשתיהן וגם של כל אחת מהן בנפרד.

 
עם זאת, שימורו של הקשר הזה עומד בפני אתגרים לא פשוטים שמציבה מציאות החיים בתחילת המילניום השלישי. היהדות הופכת ליהדות שהדפוס הגיאוגרפי-סביבתי מעצב במידה רבה את התפתחותה, וכל קהילה פונה לכיוונים שונים ולעיתים מנוגדים בסוגיות רבות. במיוחד מודגשים הבדלים מהותיים ביניהן בקרב בני הדור הצעיר, שהשפעת הסביבה פועלת עליו בכוח רב יותר, ואשר זיכרון מוצא העבר היהודי המשותף נשחק אצלו ביחס לזה של דורות קודמים.
 

האתגר העיקרי עבור קברניטי העם היהודי, בין בישראל ובין בתפוצות, הוא למצוא, אפוא, נוסחת שותפות שלתוכה יכולים להתכנס יהודים ישראלים בני הדור הבא, שזהותם היהודית מתעצבת באופן שונה ולעיתים קרובות סותר את זו של אחיהם בתפוצות.  נוסחה כזאת איננה יכולה להיווצר כיום במסגרת מתווה כוחני שבו "תנצח" אחת הקהילות את רעותה ותכתיב סדר יום יהודי לדור הבא, אלא מוכרחה להיוולד כתוצר של דיאלוג מתמשך – דיאלוג שיש בו הכרה בעובדת השונות ואפילו נסיון  להיבנות מן השונות הזאת. את הנוסחה הזו לדעתי, יכולים וחייבים לכתוב אנשי חינוך וקהילה מכל התפוצות גם יחד.
 

מדינת ישראל הבינה אולי באיחור כי היא אולי הראש אך יהדות התפוצות היא הגוף. ראש לא יכול להתקיים בלי גוף ולהיפך. מכאן שעליה להפסיק ולהתייחס בהתנשאות  כלפי יהדות התפוצות  והגיעה השעה להכיר בכך כי המקום הלגיטימי של העם היהודי, התרבות היהודית והדת היהודית אינו מצומצם יותר למקום גיאוגרפי אחד.

מדינת ישראל הבינה כי החלום הציוני שראה את ישראל כבית היחידי של יהדות העולם הוא בלתי מציאותי ולא ריאלי. מי שידבוק בחלום הזה סופו דווקא להרחיק את יהודי התפוצות מהאחריות שקבלו על עצמם בפיתוחה של ישראל.

לכן צריך לעשות מעשה: עלינו להיות תחנת כח רוחנית תרבותית של העולם היהודי. עלינו לתת יד ולהתגייס ולעבוד ביחד עם הקהילות היהודיות בתפוצות  באחריות להרחבת הטווח והעומק של החינוך היהודי. זוהי שותפות אמת שיש בה יתרונות לשני הצדדים.

 

כאן בישראל, מוטלת עלינו החובה ההסטורית  להיות הגורם היוזם והמארגן שיאסוף ויקים מכל העולם היהודי  קבוצות וקהילות רבות שתוגדרנה "קהילות לומדות", במטרה לחבר תכניות חינוך וקהילה שתחנכנה לקראת קיום אורח חיים יהודי-ציוני רלבנטי ופלורליסטי.

תכניות שתחנכנה לקראת יצירת אלטרנטיבות תרבותיות משמעותיות לכל קהילה בחברה היהודית.  

עלינו לגלות אחריות ולחנך את הדור הבא של מחנכים ומנהיגי קהילות יהודיים צעירים שתפקידם יהיה להעביר את רוח "ארון הספרים היהודי" וערכי הצדק והמוסר הנטועים עמוק כל כך בתרבותנו לדור הבא של ילדי ישראל והתפוצות גם  באמצעות חוויה יהודית אוטנטית וגם באמצעות חינוך למתן ביטוי אישי של "מעשה"-פעילות של צדק חברתי או "תיקון עולם".

 
אבל ראשית, עלינו להיות משוכנעים בכך של שאופייה של מדינת ישראל מתעצב על ידי הזיקה בינינו לבין אלה שחיים מחוץ לישראל, אבל רואים עצמם בשר מבשרנו.

מדינת ישראל אינה יכולה להתקיים תרבותית ורוחנית מבלי לקשור את גורלה עם היהדות התוססת בתפוצות, ויחד עם זאת על יהודי התפוצות להבין כי  הם לא יוכלו ולהמשיך ולחיות כיהודים ללא קיומו של קשר עמוק וחיוני לציונות, לעם ישראל ולארץ ישראל.  לחזק את ישראל זה לחזק את הזהות היהודית של אלה שביתם אינו כאן אבל רצוי וראוי שיראו את עצמם כיהודים שיש להם זיקה ומחוייבות כלפי ישראל.

 

 

 

 

אודות הסיבות החינוכיות ליצירתו של הבלוג - נ. כוכבי, א. גוזנר, א. רינגלשטיין

 

אנו מבקשים לקדם מנהיגות חינוכית בהקשר של יחסי ישראל תפוצות, מתוך הבנה ואמונה כי אנשי המפתח הם מורי ישראל בארץ ובגולה. מאחר שטרם נמצא המנגנון הממלכתי שייאות לארח פורום שכזה, החלטנו לעשות זאת בעצמנו.
סירובם של המנגנונים הגדולים העוסקים בתחום, לתת במה לאנשי חינוך, איננו מקרי. בבסיס המאבק על ההגמוניה בזירת עמיות יהודית, עומדים בעיקר אנשים המונעים משיקולים של ממון ופוליטיקה והם מדירים את מורי ישראל מן השיח של מקבלי ההחלטות. הדרה זו אין בה כל קושי, הואיל ולמרבית המורים, אין מושג במה מדובר והם כמובן אינם מודעים להרחקתם מן הנושא. במצב עניינים שכזה, יכולים בריוני התפוצות להוסיף ולסלף את הזיכרון המשותף, למנף תרומות על גבם של מחנכים ושל חלקי ציבור תמימים אחרים ולפגוע בחוסנה של ישראל באין מפריע. בניגוד למקובל באתרים העוסקים בעמיות יהודית, החלטנו כי כאן נדבר עברית. שני טעמים להחלטה זו: א. עברית היא השער הראשי אל העולם היהודי והיא התנאי הראשון לאוריינות יהודית. ב. השימוש בשפה האנגלית במרבית האתרים העוסקים בעמיות יהודית, מרחיק את כל מי שאינו אמריקאי או בעל אוריינטציה אמריקאית ליברלית, וזאת בניגוד לתפישתנו הגורסת כי שיח זה שייך לכלל ישראל. אנו פונים לכל מי שהחינוך היהודי ציוני קרוב ללבו, אבל גם למי שמתנגד לו. איננו מעודדים עודף של תקינות פוליטית המשטיחה את השיח ובאתרנו לא תהיה צנזורה של דעות. לעולם תהיה המחלוקת מצויה בלבו של עם ישראל, על כן עלינו מוטלת האחריות לטפחה ככלי המקדם יצירה בחברה מתוקנת. אחרי הכל, "אין סכין מתחדדת אלא בירך של חברתה" (בראשית רבה, ס"ט). עם זאת, נבקשכם לשמור על כללי שיחה המכבדים את הזולת ועל שפה המקדמת את תרבות המחלוקת.
מטרותינו:
א. הנחלת המושג עמיות יהודית על פי תפיסת כלל ישראל והלשון העברית.
ב. מתן במה להחלפת דעות ורשמים בסוגיות יהודיות וישראליות.
ג. הרחבת הזיכרון היהודי הקולקטיבי לנוכח סילופו המתמשך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קול קורא להצטרפות לפעילי עמיות יהודית

 

קול קורא להצטרפות לפעילי עמיות יהודית

 וְאֶת-עַמִּי יוֹרוּ, בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל; (יחזקאל, מ"ד, כ"ג)

 

התנועה לעמיות יהודית הנה תנועה שאיננה מפלגתית, הקוראת לקירוב לבבות לטובת כלל העם היהודי.

 

 עם ישראל שהתארח על כורחו, אלפיים שנה בשלל תרבויות, ידע למנף את  הישיבה בגלות ללמידה ולהתפתחות, חרף המגבלות שהוטלו עליו. מאז קום המדינה ועד ימינו, הולך ומתגשם בישראל החזון של קיבוץ הגלויות. מצב זה מאפשר מיצוי של הזיקות בין התרבויות השונות והרחבת השיח ביניהן. מכאן, שהמדינה היהודית יכולה להוות אכסניה בעלת חשיבות עולמית, למרכזים עתירי ידע, מעוררי השראה ופורצי דרך בכל תחומי החיים. כדי להגשים מטרה זו באופן הטוב ביותר, עלינו להתלכד ולנצל את השונות לשם יצירה משותפת.

 

אנו מזמינים אותך להצטרף אלינו ולהיות בין מוביליה של התנועה, שמרכזה בישראל וענפיה בתפוצות.

 

בין מטרותינו:

א. דיון מחודש בניהול יחסי ישראל תפוצות.

ב. הכשרת לבבות לגבי תפיסה חדשה של שיבת ציון.

ג. תכנון משימות שעניינן חיזוק קשרים בעולם היהודי והוצאתן לפועל לטובת הכלל.

 

פרופ. יוסי בנדק, פרופ. יצחק עציון, נגה כוכבי, אביתר גוזנר.

 

 

 

 

המחנך אוראל נאמן מספר על ביקורו בבי"ס יהודי במדינה מוסלמית

 

בארץ זרה

המחנך אוראל נאמן מספר על ביקורו  בבי"ס יהודי במדינה מוסלמית

v     פרטים מזהים הושמטו, מטעמים מובנים.

השנה היא שנת 2012, בית הספר היהודי XXX בעיר XXX  עטוף בחומות גבוהות, שקי חול, לוחות פלדה, שערי ברזל, חלונות זכוכית מחוסמת ומרושת במצלמות וחיישני נגיעה, דומה מאוד לכל בית סוהר שמכבד את עצמו. המסדרונות הארוכים צבועים בצבעים מלאי חיים אבל האור האמיתי מהעולם החיצון לא ממש נכנס לתוכם ואין שמחה אמיתית.

בהפסקה יוצאים התלמידים אל רחבות מקורות קטנות, סוחבים איתם מבפנים שערי עץ קטנים למשחק קטרגל, הם משחקים בנעלי המוקסין שלהם ובתלבושת האחידה כמו כל הילדים, את משחק הכדורסל לעומת זאת הם לא ממש מכירים פשוט כי אין להם מקום לשחק אותו.

הכיתות קטנטנות, לכל תלמיד שולחן מרובע שכל רוחבו רוחב הגוף של התלמיד, עד עשרים וחמישה תלמידים בכיתה בלבד, בצד כל שולחן וו ועליו קסדה צהובה להתגוננות במקרה של רעידת אדמה. הילדים מתורגלים כאן ועל הקירות במסדרונות שרטוטים ברורים של מבנה בית הספר ודרכי המילוט.

אין צעקות בבית הספר אולי כי רמת המשמעת כאן גבוהה באופן מיוחד ואולי מפני שהתלמידים מכבדים את המורים עד מאוד, במהלך השיעורים המסדרונות נקיים ושקטים, ללא רוח חיה, כאילו שאין אף אחד בבית הספר, רק כאשר עוברים ליד כיתה ומציצים בחלון הדלת רואים את השיעור הפעיל- אנגלית, עברית (מעט מאוד) או נגינה. הסטודיו גם הוא מלא בילדות שרוקדות באלט אל מול ראי גדול ובבמת האודיטוריום נעשה שימוש כאולם ספורט לתרגילי אקרובטיקה לקראת מופע שיתקיים בשבועות הקרובים. גם כאן מתחת לכל מושב קסדה צהובה וממעל תלוי ברוב הדר מגן נחושת בצורת אונייה ובו מוטבע המספר חמש מאות, סימלם של היהודים שגלו מספרד לאחר הגירוש והתיישבו כאן.

שלושה סימנים הסגירו את היותו של XXX בית ספר יהודי- ציור שמן ובו מנורה, לוח מידע על חג הפסח ולוח כיתה ובו מילים בשפה העברית, מעבר לכך אין סימנים נוספים שיעידו כי בית הספר הזה הוא אחר, מרבית המורים בבית הספר הם מוסלמים ורק חלק קטן הוא יהודי, לתלמידים ולמורים שומרי המצוות והמסורת אסור להתהלך בכיפה, לא תמצא מגן דוד אחד באיזו פינה וגם מידע על ארץ הקודש לא תמצא, מצד שני, אין מסדרון אחד בו לא תתנוסס דמותו של אבי האומה ויצוטטו אמרותיו בנושא חשיבות החינוך.

רגש החמלה מתערבב עם רציונאל המציאות, בכל פסיעה בין כותלי המסדרון ננעצות עיניים חושדות, כאילו שהגעתי לכאן כדי לרגל או להבריח את התלמידים אל מקום אחר. באחת הכיתות אליה נכנסתי לשיחה קלה עם התלמידים בירך אותי תלמיד בברכת "שלום" אפילו שלא נאמר להם עדיין שהגעתי מישראל, משהו כנראה הסגיר אותי ולאחר הברכה נפערו עיניהם של התלמידים באחת, הם היו נבוכים, ממש כמוני וכדי לשבור את הקרח שאלתי מה הם יודעים על ישראל ותלמיד אחר אמר בגאווה: "מעולם לא הייתי בישראל, אבל אני יודע שהיא המקום הכי טוב בעולם!" לאחר תשובה כזו היה רגע של שתיקה, כבר לא ממש רגע כי היה ארוך מאוד, גם אני לא ידעתי כל כך מה לומר פשוט כי הצמרמורת שאחזה בי וההתרגשות עשו את שלהן. מכאן התחילה השיחה הקצרה לקבל סממנים ציוניים שלא ברור אם מורים אחרים שאינם יהודיים כפי שהיו המורות לאנגלית היו נותנים לי ולתלמידים לבצע- דיברנו על הכותל המערבי, על בית המקדש שנחרב, על עיר דוד, על ים המלח ועל שרית חדד, מושגים מתוך מלאי המידע שדלו התלמידים בעיקר בביתם ופחות בבית ספרם. לבסוף סיכמנו בחלוקת מסטיק בזוקה שגרמה להתלהבות מדהימה בקרב התלמידים, "כבר לא מרשים לייבא אותם לכאן" הסביר לי אחד התלמידים וביקש מסטיק נוסף לאחיו הקטן.

גן הילדים הנמצא בקומה התחתונה של בית הספר הוא גן ציורי שכל קירותיו מעוטרים בפרחים צבעוניים, פרפרים וציורים פרי טושם של הילדים הקטנטנים, זה המקום היחיד בבית הספר שהגננות תולות את הכל ומדובר כאן בעשרות ציורים הקשורים לחגי ישראל ולירושלים שביניהם פתאום עולה וצצה שוב ושוב תמונתו של אבי האומה מודבקת לגוף מצוייר, נדמה כי הגן הוא מקום שבו דווקא מאפשרים לילדים להבין את זהותם הדתית בצורה חופשית למדי אך מסיור קצר שערכתי לבדי ללא מלווה (שלא כבדרך כלל) הגעתי למסקנה שככל שעולים בקומות הבניין ובגיל הילדים בהתאם הקשר לישראל וליהדות הולך ויורד.

מהי הזהות האישית של כל תלמיד או משפחה במקום הזה? על השאלה הזו לא הצלחתי לענות, במפגש עם התלמידים הבנתי שאת רוב ידיעותיהם בדבר זהותם שלהם הם רוכשים בביתם ופחות בבית הספר, כל זאת בתוך המסגרת האחרת של הרחוב - למרות שלא היו אלה ימי חג הרחובות היו מלאים בדגלי הלאום, בכל פינת רחוב מתנוססת דמותו של אבי האומה ובכל מפגש בין שני רחובות נבנה מסגד חדש או משופץ מסגד עתיק, המואזין שובר את המולת הרחוב באחת והרחוב נעשה דומם לפתע. בית הכנסת לעומת זאת, בדומה לבית הספר הוא מבנה מבוצר היטב ורק על שער הכניסה הכבד יש עיטור של מספר פסוקים מתוך התנ"ך, כל השאר נראה כחלק מהנוף במדרחוב לשפת הנהר ובכלל ללא מראה מיוחד.

ערב יורד על העיר, תפילה נוספת של המואזין קורעת את השמים והעננים מתפזרים לאיטם. באולם גדול מתכנסים תלמידים נציגים משלושה בתי ספר... סרטון מוקרן על מסך לבן. התלמידים מתארים בסרטון את מסעם המשותף אל מסגד, כנסייה ובית כנסת, חווית היכרות עם אנשי דת, קיום פאנל מומחים בנושא סובלנות... נדמה לרגע כי אם היינו נותנים לילדים לנהל את העולם זה מזמן שלא היו כאן מלחמות. לאחר שתיים או שלוש דקות עולות בזה אחר זה להקות המחול... בחלקו האחרון של הערב עולים התלמידים ומציגים פואמות שכתבו, אחת מדקלמת על היופי שבסובלנות, האמת והפריחה של הפרחים המעטרים בתקופה זו את איי התנועה. כולם מגלגלים מילים על שלום ותקווה ולבסוף במקהלה אחת גדולה הם קוראים בעברית: "שאו עיניכם אל המזרח כי משם תזרח השמש".

מתוך תמימות או מתוך אמונה אמיתית שזה מה שהעתיד צופן בחובו אני רוצה להאמין שאלה הילדים שיהיו חלק ממנהיגי העולם ושידעו להצעיד אותו כדי שיהיה מקום שטוב וקל יותר לחיות בו, בו יינתן חופש מלא לכל דיעה ודת, בו יוכלו הילדים לדבר על מה שהם ולא יצטרכו להסתיר את עולמם כפי שעשו היהודים פעמים רבות במקומות שונים במהלך ההיסטוריה.

אל בית ספר זה, צריך היה להביא פעם תלמידים ישראלים, החוויה תהיה מכוננת לשני הצדדים, צד אחד המסמל את החופש וצד אחר המסמל את הגלות המסתתרת. בסך הכל כל הילדים אותו דבר, גם כאן הם נמצאים בפייסבוק או באיי.סי.קיו. אך אתרים רבים אחרים נחסמו על ידי הממשלה, גם כאן הם אוהבים לשחק כדורגל ולקרוא סיפורים או לדבר אחד עם השני בהפסקות אך כאן הם לא מדברים ולא יודעים הרבה על מה שקורה בעולם ואילו ילדי ישראל מחוברים יותר למציאות העולמית ולתהליכים המתרחשים בסביבה הישראלית, אולי בגלל שישראל היא מדינה קטנה ואולי בגלל שהמציאות הישראלית מחייבת את כולם לבחור לצפות בחדשות מידי יום כדי לבדוק מה קרה ומה קורה ביומיום.

הנה בית ספר סגור ומסוגר לעומת בית הספר אותו אני מכיר שמרשה גם לצאת החוצה כדי לשאוף אוויר ולהריח את ריח הפריחה האביבי. הנה בית ספר שכדי להגיע אליו עורכים נהגי ההסעות נסיעות במסלולים משתנים מידי יום לעומת בית הספר אותו אני מכיר אליו מגיעים התלמידים בהליכה רגלית קלה. הנה בית ספר שלא מסוגל להתמודד עם שאלות קשות על העבר וההיסטוריה היהודית אם מתוך אילוצים פוליטיים ואם מתוך אי יכולת אמיתית תמימה  לעומת בית הספר אותו אני מכיר ובו מותר לדבר על הכל, לשאול שאלות ולקבל מידע בערוצים פתוחים.

בסיכומו של דבר בית הספר היהודי הזה זקוק לקשר עם בית ספר ישראלי, הן כמקור לקבלת משאבים עבריים (ספרים, רעיונות, אומנויות) והן כבאר התורמת ממימיה לתחזוקת הזהות היהודית של התלמידים והמורים – ראיתי זאת באפשרות שביקורי פתח בפניהם, חלק מהמורים דיברו על דברים שמתקשים לדבר עליהם, התלמידים היו רעבים לתשובות ולמגע עם מישהו שמגיע מארץ הקודש ולפתע כשעברתי במסדרונות בין הילדים היה נדמה לי כאילו הם התמלאו באור המוכר לי כל כך ממסדרונות בית הספר שלנו ובחיוכים של תקווה.

ביום קיץ גשום בארץ זרה
לא נשאר ממך כלום
נשארה רק מחשבה
והזמן התכווץ
לשבריר של שניה

                     ביום קיץ גשום בארץ זרה
                    סכנה לאורך הגבולות שלי
                    סכנה
                    לא נשאר ממך כלום
                    ביום קיץ גשום
                    והזמן מתכווץ

                                              הגיע הזמן לנשום עמוק
                                              הגיע הזמן להתגעגע
                                              הגיע הזמן לנשום עמוק
                                              הגיע הזמן לחזור הביתה
                                              הגיע הזמן רק להיות

(בארץ זרה / ברי סחרוף)

 

 

 

קול קורא – בני אנוסים - גיורא ברק

                                       אנוסי ספרד ופורטוגל ושיבת ציון של שנות האלפיים                

תופעת "האנוסים", מוכרת בעיקר בתחום המחקר ההיסטורי. במשך מאות בשנים אולצו יהודים, מסיבות של קנאה וקנאות תיאולוגית, להמיר את דתם. רבים אבדו לעם אך רבים מאוד המשיכו לשמור בסתר  את מנהגי היהדות, ככל שיכלו, וראו בעצמם יהודים גמורים.  לאחר הוצאת צוו-הגירוש מספרד המירו דתם רבבות, וחמש שנים מאוחר יותר, בפורטוגל, אליה היגרו רוב מגורשי-ספרד, אולצו כל יהודיה להתנצר באחת. רובם, המשיכו לשמור את יהדותם בסתר, בפורטוגל עצמה ובמושבות ב"עולם החדש", שם, כך סברו האנוסים יוכלו לשמור את דתם בחופשיות יתרה.

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מרתקת - אנשים ששמרו כל מיני "מנהגים מוזרים וסתומים" מבינים, בסיוע האינטרנט,  כי אותם מנהגים, שירשו "מבית-סבא", הם מצוות יהודיות, היינו הם צאצאים לעם היהודי. מסתבר כי חרף האנטישמיות הגואה בעולם, קיים דחף משמעותי לחיפוש שורשים יהודיים בקרב ציבורים שלמים. כך נוצרות קהילות של "בני אנוסים" או "אנוסים ז'וז" עם שמות ברוח דומה, הפועלים ומצהירים על רצונם לחבור שוב לעמם. לנוכח הדגשתן של "עליות מיוחסות" ועם תהליך מתמשך של הפרטת העליה לישראל, נדחקים בני האנוסים לטיפולם של ארגונים בלתי ממלכתיים. חלקם עושים עבודה מצוינת וחלקם מרעים את המצב בשל מניעים זרים. סוגיה זו כה מודרת מן השיח הציבורי הישראלי, עד כי מרביתנו אף אינם יודעים לנסחה במילים.

אנו יודעים כי השואה שמחקה מיליוני יהודים, מחקה גם את צאצאיהם שלעולם לא ייולדו ועל כן, מגיע מספר החסרים בין שורותינו, הרבה מעבר לששה מיליון. דווקא משום כך, אל לנו לשכוח גזירה היסטורית אחרת, זו שפגעה אנושות ביהודי ספרד ופורטוגל ועם זאת הותירה ציבור עצום של צאצאי אנוסים. צאצאים אלה, אחינו הם המבקשים לשוב לחיק העם היהודי ולנחלת אבות בארץ ישראל. כשהעולם היהודי בתפוצות עומד בסכנת התמעטות מחמת התבוללות נרחבת ולנוכח איום דמוגרפי בארץ ישראל, כמהים  אחינו האבודים ללימוד יהודי ולמעשה ציוני.

 בין צאצאי האנוסים הללו ישנם מדינאים, אנשי רוח, מדענים ובעלי מלאכה שאת תרומתם הפוטנציאלית ליישובה ולשגשוגה של מדינת ישראל, ניתן רק לשער.

האם נשב מנגד עת מתדפקים אחינו על שערי הארץ המובטחת? האם לא נרצה לתרום את חלקנו לתיקון העוול ההיסטורי?

אני מבקש מכם העוסקים בעמיות יהודית לסייע לי באיתור מתנדבים דוברי שפות שונות, המוכנים לסייע בטיפול בעניין זה, באמצעות האינטרנט.

אני מבקש מכם המחנכים, לשוחח על כך בכתות ואף להתגייס במסגרת של מידה משולבת פרויקטים, לאיסוף מידע רלוונטי. ביחד ניאבק על התודעה היהודית הציבורית וניתן לצאצאי האנוסים, פנים ושמות.

אנא פנו אלי לשם קבלת מידע נוסף בנושא.

בברכה,

גיורא ברק

guiora.barak@gmail.com