המחנך ארז לקסמן - יישוב מחלוקת במסגרת סנהדרין תלמידים

המנגנון:
במהלך ישיבות המורים השנה הוצגה לצוות החינוכי האפשרות להפנות תלמידים מסוכסכים לתהליך של גישור המועבר על ידי תלמידים.
המנגנון עובד כך שיש לתלמידים אפשרות לפנות באופן אישי למגשרים ובנוסף ישנה אפשרות למורים להעביר את שמות התלמידים המסוכסכים למורה המרכז, ארז לקסמן.
התלמידים שעברו הכשרה בשנה שעברה להיות מגשרים בבית הספר הינם תלמידי כיתה ט' החברים זה השנה השלישית בקבוצת המנהיגות "סנהדרין תלמידים". לאחר שהתלמידים המגשרים קיבלו את שמות התלמידים המסוכסכים, הם פונים אליהם ומוודאים ששני התלמידים מסכימים מרצונם החופשי לעבור את התהליך, שהינו התנדבותי לחלוטין. במידה והתלמידים מסכימים, אז קובעים איתם שעה מוסכמת לתהליך עצמו ב"סלע המחלוקת" סביבת למידה מחוץ לגדר, פיזית ורעיונית.
בתהליך עצמו יושבים שני התלמידים המסוכסכים ושני מגשרים, האחד מנהל את התהליך, והשני מתעד את כל המהלך. בסוף התהליך, בין אם לקח פגישה אחת או יותר, מנסחים ביחד הסכם לסיום הסכסוך, ושני התלמידים המסוכסכים חותמים עליו.
המהלך כולו מתויק בתיקיית "סנהדרין תלמידים" שהינה חסויה.

תיאור מקרה:
שני תלמידי כיתה ז' היו בבית של אחד מהם ובעקבות מריבה קטנה הפסיקו לדבר. לצערם הריב המשיך וגדל ושני הילדים שהיו חברים טובים מכיתה א' הפסיקו את הקשר ביניהם לזמן רב. מחנכת הכיתה ביקשה ממני (א.ל.) לעזור לה בנושא זה לקראת הטיול השנתי. שני התלמידים היו החברים העיקריים האחד של השני בכיתה והריב ביניהם גרם לאחד להיות בקבוצה שלא בדיוק הסתדר בה, ולשני לא למצוא עם מי להיות באוהל בטיול השנתי. הפניתי את התלמידים לשני תלמידי כיתה ט' שהתנדבו להיות המגשרים הראשונים.
בשעה האחרונה של יום הלימודים נפגשנו כולנו ב"סלע המחלוקת" ותלמידי כיתה ט' ניהלו את תהליך הגישור. אני ישבתי במרחק מה והמגשרים ווידאו עם תלמידי כיתה ז' שזה בסדר שאני באזור. מהמעט ששמעתי המגשרים ניהלו את הגישור בצורה מופלאה, המגשר המרכזי שמע את שני הצדדים של הוויכוח, ובעזרת שאלות מנחות חשף בפני שני התלמידים הצעירים את הרצונות המשותפים שלהם לגבי החברות שלהם. לאחר ששני התלמידים הצעירים ביטאו במילים מה הם ירוויחו מסיום הריב, המגשר שאל אותם אילו פתרונות הם מציעים לסיום הריב. עלו מספר פתרונות שלאחר עוד כמה שאלות מנחות היו מאוזנים וממוקדים. לבסוף הדגיש המגשר בפני התלמידים הצעירים כי האחריות לביצוע הפתרונות שהם הציעו, היא שלהם בלבד, והתלמידים אישרו זאת. המגשרים סיכמו את עיקרי הדברים וניסחו חוזה עליו חתמו שני התלמידים הצעירים. אלה האחרונים החליטו שהם ייקחו עוד שלושה ימים בטרם יחזרו בצורה הדרגתית לחברות כמקודם.
סיימנו את תהליך הגישור בהצלחה רבה, וזכיתי להתגאות עד מאוד במגשרים שעשו עבודה מרשימה.

 

 

יוליה בוטייבה Юлия Бутеева מורה לעברית במוסקבה

אני יוליה בוטייבה, ילידת מוסקבה ומורה לעברית בבי"ס תחיה במוסקבה. למדתי את השפה העברית באקדמיה על שם רמב''ם במוסקבה כחלק מן התואר בבלשנות.

המילים האהובות עליי ביותר בעברית הן: "התלהבות" ו"שיתוף פעולה", גם כיוון שצלילן נעים מבחינתי וגם כי רק בהתלהבות ובשיתוף פעולה אפשר להשיג כל מטרה שניצבת.

המילים הראשונות בעברית שאני מלמדת את תלמידיי, הן: "שלום" ו"אימא" כי הן מבטאות מושגים בסיסיים, נחוצים, על זמניים ונצחיים, הנותנים חיים, ובו בזמן קרובים ומובנים, וברובו בלב, לכל אחד ללא קשר לזהות לאומית, דת או מקום מגורים. וכך זה צריך להיות - בכל דבר גדול, חשוב ובוער וגם במסע הרפתקאות מבריק וארוך כמו הכרות עם השפה המדהימה שלנו, - מתחילים מדברים פשוטים וברורים וממשיכים ליתר עומק.

בבי"ס שלנו כל כיתה מקבלת 4 שיעורי עברית בשבוע. מבחינה פדגוגית, דרכי ההוראה שלי הן שילוב של הקניית עניינים לשוניים  עם התחשבות בידע חוץ לשוני של התלמידים ובתחומי העניין של התלמידים. מה שאני נוהגת לעשות עם תלמידיי כחלק משיעור זה ביחד המחזת שיחות בעברית בכל נושא ונושא והתבטאות חופשית בשפה העברית - לא יודעת האם אלה דברים מיוחדים או לא, אבל לדעתי רכיבי השיעור האלו חשובים כי מדי יום הם מעוררים בתלמידים רצון עז לבטא את מחשבתיהם ובעברית וכשהם מבינים שלזה כבר יש להם כלים דקדוקיים -  השמחה גדולה והמוטיבציה להמשיך ללמוד את השפה גוברת - וטוב לי כלמורה. אני גם סבורה שהכרות תלמידיי עם השירה בעברית תורמת הרבה להנאתנו בשיעורים, וכמו כן התועלת רבה. דרך השירים התלמידים לומדים המון וממשיכים לשיר גם מחוץ לכותלי הכיתה. הדבר נותן להם מוטיבציה לחפש באופן עצמאי שירים וסיפורים באינטרנט ולהביאם לכיתה כדי ללמוד אותם ביחד בכיתה. ואין דבר יותר יפה למורה לראות את ההתלהבות של התלמיד מהלמידה ובמיוחד כאשר הוא יוזם אותו בעצמו!

הוראת העברית חשובה בעיני כי חוץ מעומק, כוח ויופי שבעצם הידע הזה שכל מי שלומד עברית רוכש, זו גם דרך לילדי תפוצות לדעת, להכיר ולהרחיב את ידיעותם בכל אשר קשור לזהות היהודית, למדינת ישראל, למסורת היהודית, שהרי יש קשר חשוב בין השפה העברית לעולם התוכן היהודי. בעקבות הלימודים התלמידים נכנסים לפרויקטים חדשים ויכולתם לשלב את הידע ולהשתתף בפרויקט מסוים, ללמוד ולהכיר חברים חדשים, מעניקה שמחה ותחושת הביטחון גם בזה שהם יהודים. התרומה הגדולה לדעתי בלימוד השפה בתפוצות היא גם בקשר המיוחד שנוצר בין תלמידינו לבין ילדי ישראל בעקבות הפרויקטים והילדים ממשיכים לתקשר גם מחוץ למסגרת הפרויקט. וזה הדבר החשוב ביותר - לתת לתלמידים, מישראל ומתפוצות, להוביל אותם לאופקים חדשים ומפתיעים ביותר.

 

אביתר גוזנר - "ושבו בנים לגבולם" (ירמיה ל"א 16)

לפני כרבע מאה, בהיותי בן שמונה, חגגתי את ליל הסדר בבית סבי וסבתי. אב הסדר היה סבי הגדול, משה ע"ה, איש ירושלים ושר לשון ושפה. העברית שבפיו היתה כשפת הקדמונים. הוא דקדק בקלה כבחמורה וממנו ירשתי את אהבתי היתירה לשפה העברית. ממנו גם ירשתי את אהבתי לספר הספרים, ובעקבות אהבתי זו (או שמא עלי לומר התאהבותי?) הפכתי ברבות הימים לאיש מקרא ולמורה לתנ"ך ולמחשבת ישראל.  אני ובן דודי, הצעיר ממני בשנה, "גנבנו" באותו ליל הסדר את האפיקומן. כדי שיוכל רב סבא משה להמשיך ולנהל את הסדר, התבקשנו להחזיר את האפיקומן, ובתמורה הובטח לנו כי נקבל את מבוקשנו. בן דודי, ילד נורמטיבי לחלוטין ביקש סקטבורד. ואילו אני, המוזר, הכרזתי: "סבא משה, אני רוצה ספר תנ"ך". גם אם שבע אחיה ואזקין, לא אשכח את הדמעה שבצבצה בעיניו של סבא. אופיו הקשה והמחוספס לא עמד לו נוכח בקשתו הצנועה אך הכל-כך משמעותית של ילד קטן, נינו.

השבוע, זכיתי לחוש תחושה דומה של התרוממות רוח, כאשר ליוויתי קבוצה של נערים ונערות מבית הספר שבו אני מלמד, לחידון התנ"ך העולמי לנוער התפוצות שנערך באור יהודה. בנוסף לתלמידיי התלוו אלינו אורחים חשובים מעין כמותם. המדובר בקבוצה של נערים ונערות יהודים מרוסיה, שהגיעו ארצה לששה שבועות ומתארחים אצל תלמידינו. הפרויקט זכה לכינוי "נעל"ה קטן" ומטרתו לחשוף את הנוער היהודי שבגולה למציאות החיים בארץ הקודש, בתקווה וברצון עז שביום מן הימים מי בהם יהי אלוהיו עמו ויעל לארצנו או לפחות יראה בה את מרכז חייו. אולם, לא בכך ברצוני לעסוק, על אף שהנושא בדמי, ברמ"ח איבריי ובשס"ע גידיי.

התרוממות הרוח באה בעקבות חידון התנ"ך. על הבמה ישבו ששה-עשר בני נוער יהודים, חכמים, קורנים אור ואהבת התנ"ך. כל אחד מתפוצה אחרת – אך מכנה משותף אחד לכולם – השפה העברית. המתורגמנים שהובאו כדי לסייע לנערים נשארו כמעט מובטלים מעבודה. שליטתם של הילדים בשפה היתה מוחלטת ועוררה בי התרגשות רבה. בקיאותם של אותם נערים בספר הספרים, היתה דבר שאנו, מחנכי ישראל, יכולים פעמים רבות רק להתקנא בו. כאשר נשאל הנער הקנדי כמה זמן נמשך שעבוד עם ישראל במצרים על פי המסופר בברית בין הבתרים, היה יכול להשיב "ארבע מאות שנה" ולזכות במלוא הנקודות. תשובתו היתה: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית ט"ו 13). תשובה כל כך יפה. כל כך פשוטה, אך כל כך מלמדת על מטען עשיר ובקיאות בספר שנכתב בשפה שאינה שפת אמו של הנער, שפה שלרוב קשה גם לתלמידינו, דוברי העברית. באותו רגע, באופן בלתי רצוני ובלתי נשלט, בצבצה גם בעיני אותה הדמעה שבצבצה בעינו של סבא משה לפני כ"ה שנים.

השפה העברית בכלל וספר התנ"ך בפרט הם חוט מקשר בין כולנו – בני השעה הזאת והקדמונים, יהודי ישראל ויהודי התפוצות וראוי שנחזיר את לימודי השפה העברית ולימודי התנ"ך למקום הראוי להם, מתוך הבנה שהם הם אלו ששמרו עלינו כעם במשך אלפיים שנה, והם הם אלו שימשיכו לשמור עלינו כעם, גם באלפיים השנים הבאות.

נגה כוכבי - הסירו מכשול מדרך עמי

 

הקולות הדומיננטיים בדיאלוג המתמשך בין ישראל לתפוצות, אינם בהכרח קולותיהם של התבונה והמוסר . במיוחד אמורים הדברים בצד הישראלי שהוא מונחה על פי רוב, על ידי שני עקרונות בסיסיים: חמדנות ופוליטיקת מפלגות. מצב זה, אנו יהודי ישראל והעולם, נדרשים לתקן ביחד. המשימה מורכבת ביותר, לא רק מחמת התחכום של הגמוניית ההון שלטון, אלא גם בשל העובדה כי מרבית האנשים אינם יודעים על קיומה של הבעיה, קל וחומר שאינם יודעים להמשיגה במילים. יתר על כן, משכבר מתעוררת שכבה דקה המבקשת לשנות את פני הדברים לכדי "חכם קודם למלך" (הוריות), חיש קל מתגלות שתי בעיות מרכזיות. הבעיה האחת היא התחמקות של שליחי הציבור ישראלים ממתן תשובות מלאות. הבעיה השניה נעוצה בעובדה שלרבים מאתנו יש מה להפסיד במצב של מתן פומביות למחשבה ביקורתית . קל למנוע התבטאות חופשית מאדם שיש לו משכנתא כבדה לשלם ואין זה מסובך להשתיק את מי שצריך לבחור בין קידום מקצועי לבין התייחסות לסיאוב במקום העבודה. קל עוד יותר לעשות זאת לאדם שאינו נמצא במגרש הביתי שלו. מבחר התשובות להן זוכה זה המתקומם כנגד חוסר צדק, ראוי לעיון יסודי ועל כן, אטריח את הקוראים במספר דוגמאות משלוש קטגוריות: א. הקטנת הפונה: הוספת "אותיות של חיבה" בסוף השם הפרטי, גם אם הפונה הנו אדם מבוגר ושבע מעשים וגם אם מדובר בפגישה רשמית. למשל: "כן, חנה'לה, אני מבין שיש בעיה" או "מה יהיה אלוןצ'וק?" וכשהכעס גואה: "לא התבלבלת קצת?" (משפט שמשמעו בישראלית  – מי אתה שתדבר אלי ככה?) ב. איום מרומז:  "ההאשמות שלך מאד חמורות" (דהיינו, היזהר שלא תחשוף עצמך לתביעת דיבה) וגם: "סיפרו לי על דברים שכתבת בפייסבוק".  ג. הכפשה באמצעות שקר:  "מתלונן סדרתי", "שמאלנית \ימנית קיצונית",  "הוא מקלקל לכולם ובמיוחד לחברים שלו בצוות".    מאחר ולמדתי על בשרי, כי דווקא אלו המותחים ביקורת על התנהלותי ועל דרישתי לשקיפות מלאה, יש להם הרבה מאד מה להסתיר, הריני נוטלת על עצמי את קיומה של מצווה קשה למדי. כל אחת מרשימת התרי"ג, יש לה מחיר, וכל אחת ממצוות היהדות, מבקשת איזו מידה של הקרבה, אך התעריף של מצוות הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ (ויקרא י"ט), גבוה במיוחד. בשנים האחרונות, הרביתי בנסיעות למשרדים ממשלתיים ובפגישות עם שורה של בעלי תפקידים ציבוריים. לא חסכתי מעצמי ביקורת שהופנתה נגדי על ידי מי שלא הצליח להבין או לא רצה להבין על מה אני מדברת.  כל חפצי היה להכניס את המנהיגים החינוכיים, את המורים ואת מנהלי בתי הספר, לזירת מקבלי ההחלטות בהקשר של יחסי ישראל תפוצות. לתומי סברתי, כי לא תהיה לכך שום התנגדות. אחרי הכל, אין עוררין על חשיבותו של החינוך בעולם מתוקן. בין הסוגיות שהעליתי היו: א. הצורך להטמיע בהובלה של משרד החינוך, את גישת כלל ישראל ובתוכה קשרי ישראל תפוצות, בסדר היום הבית ספרי. ב. הרחבת הזיכרון ההיסטורי בבתי הספר, באמצעות סוגיות הקשורות בגירוש ספרד,  בצאצאי אנוסים וביהודים מארצות האסלאם. אחרי הכל, עניין זה יש לו חשיבות מכרעת גם בפוליטיקה בת זמננו.  ג. הזמנת אנשי חינוך לכנסים יהודיים בינ"ל,  תוך העדפתם על פני הפקידים ובעלי השררה (הן ממילא מרבית הכנסים הללו ממומנים בכספי ציבור). ד. גזל מתמשך של משאבי עמיות יהודית, בחלק מן הגופים המתהדרים שלא בצדק, בכינוי חל"צ או מלכ"ר. ה. התמודדות עם תופעת "בריוני התפוצות" ובהם שליחי מדינה שסרחו והקימו עסקים על בסיס קשרים שיצרו על חשבון מדינת ישראל. על בריונים אלה, נמנים גם מגייסי תרומות פיראטיים, המנצלים באופן ציני את מסירותם ואת אהבתם של יהודים בגולה, לעם ישראל ולארצו. ו. צורך באכסניה ממלכתית לשיחה פתוחה של מורים יהודים בישראל ובגולה, סביב השאלות הטעונות ביותר. את פניותיי ואת פגישותיי, גיביתי בתיעוד כתוב, למען לא יוכל איש להתכחש להן. שמות של מפורסמים יותר ופחות, מככבים אצלי בתיקיית "המאבק על התודעה", בחוצץ שכותרתו "אבסורד וכזבים". חלקם עילגים וחלקם רהוטים, אחדים זחיחותם הולמת את הכותרת "מנהל בכיר" ואחרים מבוהלים מעצם נוכחותי. באותה תיקייה יש לי חוצץ נוסף והוא נקרא "אור בקצה המנהרה". שם מתויקות רוב הדמויות הציבוריות שעמן נפגשתי. מדובר באנשים נבונים, רהוטים וישרים, שוחרי טוב ועתירי זכויות,  אך באין בלבם אומץ לזעוק את האמת בגלוי, לא נותר לי אלא להיפרד מהם בחיבה הדדית.

אני מתאפקת התאפקות יתרה לא לכתוב את שמותיהם של שליחי הציבור שכשלו, לא מפני איום תביעת דיבה, שהרי אמת דיברתי, אלא מפני החמלה. אינני מעוניינת לפגוע בפרנסתו של איש, כי אם רק לתקן את הטעון תיקון.  האחד מפקד פלוגה ביחידה קרבית בצה"ל, האחר בן למשפחה מיוחסת, האחת משרתה ומשכורתה על כרעי תרנגולת, האחרת היא אם חד הורית ולכולם יש בני משפחה להאכיל. על כן, לא אנקוב כאן בשמו של שליח הסוכנות היהודית לשעבר, שמוכר לקהילה במדינה מוסלמית, סחורה חינוכית פגומה. לא אומר מיהו אותו מנהל בכיר במשרד התפוצות שאלמלא החצאית הקצרצרה שישבה לידו, ודאי היה מצליח להתרכז ולהפיק אי אילו תשובות ראויות. לא אציין כאן את שמותיהם של חברי הכנסת שהסבירו לי ש"ככה זה בפוליטיקה", "שאל תבני על השדולה הזאת, כי הקימו אותה בעיקר בשביל נסיעות לחו"ל" או ש"לא אוכל להתפנות לדברים החשובים שאת מעלה, כי בחרתי להתעסק כרגע בנושאים שלא מותירים לי זמן לדברים אחרים".

כמה נוח היה לו יכולתי להישאר עם ההגדרה הצרה של "עמיות יהודית", זו שמשורטטת בכלים פוסט מודרניים. כמה פשוט היה לחדול מן המאבק נגד הכפפת "עמיות יהודית" לאלה שמקָדשים את ניו פומפדיתא. ברם, לא אדע מנוח עד אשר יושב כבודם של נכסי הרוח שלנו ובהם הלשון העברית, שהיא השער הראשי לעולם היהודי.  אנו חיים בעידן בו "נרטיבים" מאפילים על אהבת ישראל וה"פלורליזם" מכניע את האוריינות היהודית. עידן בו מטמטמים את המוני בית ישראל בתכניות ריאליטי ומעסיקים את תודעתם בהסתה מתוחכמת נגד נשים, נגד מתנחלים, נגד חרדים ונגד בני המיעוטים. הסתה זו, יש לה מטרה אחת: הרחקת התודעה מן הגזל המתרחש מתחת לאפו של הציבור. לא אסכור את פי כל עוד עמיתיי בארגנטינה מקבלים שאריות של חומרי לימוד יהודיים באנגלית (?!) או ספרי קריאה בעברית שלא עודכנו מאז תמה מלחמת העולם השניה. לא אשקוט כל עוד עמיתיי, מורים יהודיים בארצות הברית, נדרשים לשלם את הוצאות ההשתתפות שלהם בכנסים בארץ בעוד ילדי עשירים מקבלים מימון באמצעות "תגלית" (לפעמים אפילו פעמיים לאותו ילד) ובעוד מורות יהודיות ברוסיה מתבקשות להתנדב לביצוע משימות שהפקידים בארץ מקבלים עליהן שכר. יחסי ישראל תפוצות היום, הם במידה רבה מנוף לתרומות המיועדות לשימון המנגנונים הטפיליים, במקום שיהיו מנוף לצמיחתו הרוחנית של העם היהודי. אנו חיים בעידן בו ארגונים פסיאודו ממלכתיים על-טריטוריאליים, שנוסדו לפני קום המדינה הם כעת כגיבנת על גב האומה.  הלוואי ויעמדו לנו כוחנו השכלי וחוסננו הנפשי, להתאחד ולבקש שיקום של ההוויה היהודית באמצעות השיח שבין ישראל לגולה.

 

גיורא ברק מספר על ז'וז'ה הלוי דומינגוס

ידידי ז'וזה הלוי דומינגוס, הוא יהודי שנולד באיזמיר, למשפחה שמוצאה מפורטוגל.

מזה עשרות שנים פועל ז'וז'ה בפורטוגל כעיתונאי עצמאי.

בכספי משפחתו הוא תמך במוזיאון היהודי הידוע בבלמונטה ורוב מוצגי היודאיקה שם הם תרומה שלו.

לפני מספר חודשים חנך את המוזיאון היהודי הכולל גם בית-כנסת חדש בעיר בה הוא גר, TRANCOSO.

 ז'וז'ה פעיל מזה שנים בנושא צאצאי-האנוסים ונחשב לאחד המובילים בנושא בפורטוגל וגם בעל קשרים טובים עם קהילות צאצאי-האנוסים בברזיל.

 

אם אתם דוברי שפות זרות, המוכנים לסייע לי בגיבוש מאגר נתונים על אודות צאצאי האנוסים, אנא כתבו ל:   guiora.barak@gmail.com 

 

מיריי בסרמן - ברית הבריונים פאריז 2014

שלום, שמי מיריי.

כפי שמשתמע משמי, נולדתי בצרפת - פריז. עליתי לארץ יחד עם הוריי ואחי. הוריי עלו מתוך ציונות אמיתית ורצון עז להתחבר לשורשים שלהם. 

שאר משפחתי נשארה בפריז ואני, כבת משפחתם וכילידת המקום, עוקבת בדאגה רבה אחר הנעשה שם. 

הפגנות ענק אנטישמיות בלב פריז, בריונות ושנאה שמתחילים להזכיר את שנות 1930-1940 . בעקבות תופעה מטרידה זו הופיעה תופעה אחרת מטרידה לא פחות: קבוצת צעירים יהודים צרפתיים שחרטו על דגלם "לא עוד" וכי יהדות צרפת מעכשיו תילחם בכל מי שרוצה לפגוע בה. הם מסתובבים בקבוצות, מסיירים, שומרים, ולא פוחדים להשתמש באלימות כאשר לדעתם הדבר נדרש. הם שומרי הראש של יהודי צרפת. יחד עם זאת, הם אינם חוששים להשתמש באלימות גם כלפי יהודים שאינם מסכימים איתם, כלפי אנשים חפים מפשע שנראים להם "חשודים" והפכו לאחרונה לעוד קבוצת בריונים שהולכת וצוברת כוח.

בניגוד להם, יהודים רבים מתחבאים מאחורי סיסמאות מוכרות כגון: "זה לא רציני, זה יעבור, הם לא באמת שונאים אותנו, זה רק קומץ קטן של צרפתים חמומי מוח שמנסים להפחיד את כולם...."

הכחשה, בריונות, האם אין דרך אחרת? מתי יהדות צרפת תבין שמקומה כאן, בארץ ישראל? שהגזענות והשנאה לא יחלפו מהעולם, שזה רק הולך ומתגבר, מקבל מימדים מדאיגים ושבסופו של דבר, ההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה. 

 

הלן פרלמוטר - מכתב ממוסקבה

שלום לכולם!

שמי הלן ואני מזה שנה שלישית נמצאת בשליחות ברוסיה - ועובדת בבית ספר יהודי מטעם משרד החינוך. תפקידי כשליחה מלבד קידום ולמידה שפה העברית הינו גם חיזוק הקשר עם הארץ וכל זה במסגרת העבודה המשותפת עם בית ספר "ריאלי" שבחיפה.

הפרויקט המרכזי בו משתתף בית ספר שלי הינו "תאומות" שכבר ממשיך בבית ספר שנה שלישית כאשר ילדי ישראל בסביבות חג סוכות מגיעים למוסקבה וילדי מוסקבה מגיעים לישראל בסביבות פורים-פסח. התוכנית הינה תוכנית החלפת משלחות במטרה לקרב, לקדם ולהכיר את יהדות במדינות שונות, וכמובן את הילדים, וכפי שכתבה המורה לורה פיליבה:  "להפגיש בין תלמידים ישראליים ויהודים סביב העולם". וגם: "ברוב המקרים הילדים מאמינים שהיהודים שגרים בתפוצות הם יהודים אך אינם שייכים לעם היהודי כי הם לא גרים במדינת ישראל" - ועל מנת לתקן את האמירה - זאת בדיוק המטרה ואני חושבת שבשנים האחרונות עם המפגשים הקיימים בין החלפות המשלחות הקשר והשייכות בין התלמידים רק התחזק ואני חושבת שרוב בתי ספר בארץ צריכים לאמץ פרויקט זה - להתחיל בקטן ולהרחיב אותו מדי שנה.

אני מאוד מסכימה עם הסיכום החזק של לורה ואני בעד לחזק את הקשרים ושכל היהודים - גם בארץ וגם בתפוצות הבינו את משמעות הקשר, יחזקו אותו וימשיכו לתמוך גם מהמרחקים אחד את השני. אין דבר יפה יותר כששאר ילדי המשלחות מכירים אחד את השני לראשונה ולאחר זמן מה מתכתבים, נפגשים בשיחות וירטואליות ומחכים למפגש הבא  - וכאשר נפגשים אי אפשר להפריד ביניהם, כה חזק הקשר בינם, שימחה וגעגועים.

הפרויקט הנוסף שהוקם השנה גם בבית הספר שלי נקרא "נע"לה קטן" שמטרתו לשלב תלמידים שלנו במסגרת הרגילה ובכיתות הרגילות בישראל. במשך חודש וחצי ילדים יגורו במשפחות ישראליות, דבר שיתן להם אופציה נוספת גם להכיר את ישראל "מבפנים", לחוות את החיים הישראליים והדבר החשוב הינו- שילובם בכיתות הרגילות - כלומר, לימודי שפה העברית.

הילדים שלנו וגם הילדים ישראלים מאוד מחכים לתחילתו של הפרויקט, כבר יתחילו ליצור קשרים בדרכים שונות - וזה הדבר הנפלא - לתת הזדמנות נפלאה לקרבה, חום ולמידה טובה יותר של הדבר המשותף לכולנו - היהודים!

נוגה, כל הכבוד על הקמת הבלוג הזה , בעיני זה חשוב ביותר לחלוק את הדברים אשר חוים אותם גם בארץ וגם בתפוצות, על מנת שכמה שיותר אנשים יהיו מודעים לכן, שגם בתפוצות ממשיכה ונעשית עבודת קודש של שליחי משרד החינוך על מנת לאחד, להעמיק ולהוביל את הקדוש לכולנו.

 

צְמִיחָה מִתּוֹךְ הַשְּׁבָרִים - סִפּוּר ילדים לחג הפסח מֵאֵת אפרת שלג (סופרת ואשת חינוך במגזר החרדי)

"מְעַנְיֵן מַה זֶּה יָכוֹל לִהְיוֹת" אָמְרָה בְּרוּרְיָה בְּקוֹל אֶת מַה שֶּׁהָאֲחֵרִים חָשְׁבוּ בְּלִבָּם. כָּל בְּנֵי הַבַּיִת הִנִּיחוּ אִישׁ אֶת עִסּוּקוֹ וּבָאוּ בְּסַקְרָנוּת לִרְאוֹת מַה מְכִילָה הַחֲבִילָה שֶׁהִגִּיעָה זֶה עַתָּה בַּדֹּאַר. לֹא הָיָה יָדוּעַ לְאַף אֶחָד מֵהֶם עַל דְּבַר דֹאר שֶׁנִּשְׁלַח עֲבוּרוֹ. שֵׁם הַשּׁוֹלֵחַ: אֱלִישָׁע מֶגֶד לֹא הָיָה מֻכָּר לְאִישׁ. כֻּלָּם הִנִּיחוּ אֶת עִסּוּקֵיהֶם הַבּוֹעֲרִים שֶׁל עֶרֶב הֶחָג, וְהִצְטוֹפְפוּ סְבִיב אִמָּא הַפּוֹתַחַת אֶת הָעֲטִיפָה בִּזְהִירוּת. מִתַּחַת לִנְיַר הָעֲטִיפָה הַלָּבָן הָיְתָה אֲרִיזָה נוֹסֶפֶת, כָּזוֹ הַמַּתְאִימָה לַחֲפָצִים שְׁבִירִים. "מַשֶּׁהוּ שָׁבִיר? מַה זֶּה אָמוּר לִהְיוֹת?" נָסְקָה הַסַּקְרָנוּת שִׁבְעָתַיִם.  סוֹף כָּל סוֹף קֻלְּפוּ כָּל הָעֲטִיפוֹת, וּלְנֶגֶד עֵינֵי כֻּלָּם הִתְגַּלְּתָה בִּמְלֹא הֲדָרָהּ כּוֹס עֲדִינָה וּמְקֻשֶּׁטֶת בְּאָמָּנוּת.

"אֵיזֶה יֹפִי" לֹא יָכְלָה אֲבִיגַיִל לִכְלֹא אֶת הִתְפַּעֲלוּתָהּ. "כּוֹס יָפָה שֶׁכָּזֹאת וַדַּאי תְּפָאֵר אֶת שֻׁלְחַן הַסֵּדֶר". "אֲבָל מִמִּי זֶה?" נִשְׁאֲרָה עֲדַיִן הַתְּמִיהָה. הַסַּקְרָנוּת עוֹרְרָה גַּלֵּי נִחוּשִׁים בַּעֲלֵי מָעוֹף: "אוּלַי זוֹ פִּרְסֹמֶת לְמִפְעָל חָדָשׁ שֶׁל כּוֹסוֹת?" סָבַר יְחֶזְקֵאל. "פִּרְסֹמֶת לֹא כָּל כָּךְ מְקֻבֶּלֶת" דָּחֲתָה שִׁפְרָה אֶת הָרַעְיוֹן. "לִי נִרְאֶה שֶׁזֶּה דַּוְקָא מִמִּישֶׁהוּ שֶׁמַּכִּיר אוֹתָנוּ וְרוֹצֶה לְשַׂמֵּחַ אוֹתָנוּ"."אֲבָל מִי?" שָׁאֲלוּ כֻּלָּם בְּמַקְהֵלָה וְחָזְרוּ לִנְקֻדַּת הַמּוֹצָא שֶׁל אִי הַיְדִיעָה. "אוּלַי זוֹ מַתָּנָה מֵאוֹרֵחַ שֶׁהִתְאָרַח אֶצְלֵנוּ בְּאַחַת הַשַּׁבָּתוֹת?" הֶעֱלָה יוֹנָה אֶת הַשְׁעָרָתוֹ."בְּדֶרֶךְ כְּלָל הָאוֹרְחִים הֵבִיאוּ אִתָּם מַשֶּׁהוּ כְּשֶׁהִגִּיעוּ. עֻגָּה, זֵר פְּרָחִים אוֹ מַתָּנָה לַבַּיִת. מִי זֶה חִכָּה עַד עֶרֶב פֶּסַח כְּדֵי לִשְׁלֹחַ לָנוּ כּוֹס בּוֹדֶדֶת?" לֹא הֵבִינָה בִּינָה. "וְאוּלַי זֶה מֵהָאוֹרְחִים שֶׁיָּבוֹאוּ הַיּוֹם לְהִתְאָרֵחַ בְּלֵיל הַסֵּדֶר?" זָרַק חַיִּים אֶת הָרַעְיוֹן. "אִם כָּךְ לָמָּה הֵם שָׁלְחוּ אֶת הַכּוֹס בַּדֹּאַר? הֵם יָכְלוּ לְהָבִיא אוֹתָהּ אִתָּם". גַּם הַהַצָּעָה הַזֹּאת נִפְסְלָה. הַהַשְּׁעָרוֹת תַּמּוּ וְהַכּוֹס הָעָבְרָה מִיָּד לְיָד בְּנִסָּיוֹן לִתְהוֹת עַל קַנְקַנָּהּ, כְּשֶׁלְּפֶתַע קָרְאָה שִׁפְרָה: תִּרְאוּ מַה מִסְתַּתֵּר פֹּה בֵּין הָאֲרִיזוֹת! לֹא שַׂמְנוּ לֵב שֶׁיֵּשׁ מַעֲטָפָה!"    כָּל הַמַּטָּלוֹת שֶׁל יוֹם עָמוּס שֶׁכָּזֶה הִמְתִּינוּ בְּשַׁלְוָה לְפֶסֶק זְמַן קָצָר. הַיְלָדִים הִתְרַכְּזוּ סְבִיב אִמָּא שֶׁהִרְכִּיבָה אֶת מִשְׁקָפֶיהָ וְהֵחֵלָה לִקְרֹא:

לִכְבוֹד אָדוֹן וּגְבֶרֶת שְׁטוּבּ, שָׁלוֹם רַב.

אַתֶּם כַּנִּרְאֶה לֹא זוֹכְרִים אוֹתִי וּשְׁמִי לֹא אוֹמֵר לָכֶם דָּבָר, אַךְ בְּלִבִּי חָקוּק זִכָּרוֹן יָשָׁן הַקָּשׁוּר אֲלֵיכֶם,  וְהַכָּרַת טוֹבָה עֲצוּמָה.

זֶה הָיָה לִפְנֵי כְּעֶשֶׂר שָׁנִים. הִתְאָרַחְתִּי בְּבֵיתְכֶם לְלֵיל הַסֵּדֶר, בְּתוֹר נַעַר פְּנִימִיָּה חֲסַר בַּיִת. הָאֵרוּחַ הָיָה נֶהְדָּר, הַכֹּל הָיָה מְיֻחָד, אַךְ נְקוּדָה מְסֻיֶּמֶת בְּלַיְלָה זֶה גָּרְמָה לְמִפְנֶה מַשְׁמָעוּתִי בְּחַיַּי.

לֹא הָיְתָה בֵּינֵינוּ הֶכֵּרוּת קוֹדֶמֶת, וְלֹא יְדַעְתֶּם כַּנִּרְאֶה הַרְבֵּה עַל עֲבָרִי, אִם כָּךְ אֲסַפֵּר לָכֶם: הָיִיתִי יָדוּעַ כְּנַעַר מֻפְרָע לְלֹא תַּקָּנָה. פֶּרֶא אָדָם כְּהַגְדָּרָתוֹ. הַחֲבֵרִים לֹא סָבְלוּ אוֹתִי, הַמַּדְרִיכִים שָׂבְעוּ מִמֶּנִּי מְרוֹרוֹת, וְגַם הַמּוֹרִים, כְּכָל הַנִּרְאֶה – הֵרִימוּ יָדַיִם. בְּכָל תִּגְרָה הָיִיתִי מְעֹרָב, בְּכָל תַּעֲלוּל שֶׁנִּגְרַם בַּכִּתָּה נִתְלוּ הָעֵינַיִם אוֹטוֹמָטִית בִּי, וּבְדֶרֶךְ כְּלָל בְּצֶדֶק.

עַד לְאוֹתוֹ לֵיל הַסֵּדֶר...אָז, בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל, מִבְּלִי מֵשִׂים הֵזַזְתִּי אֶת יָדִי בִּתְנוּעָה לֹא זְהִירָה. יָדִי נִתְקְלָה בְּאַחַת הַכּוֹסוֹת הַיָּפוֹת שֶׁעָמְדוּ עַל הַשֻׁלְחָן. הַכּוֹס צָנְחָה אַרְצָה בְּקוֹל רַעַשׁ, וְהִתְנַפְּצָה לְאַלְפֵי רְסִיסִים. בַּשֶּׁקֶט הָרִאשׁוֹנִי שֶׁהִשְׂתָּרֵר, שָׁמַעְתִּי בְּדִמְיוֹנִי אֵין סְפוֹר קוֹלוֹת מֻכָּרִים מִכָּל עֵבֶר: "שׁוּב הַשְּׁלוּמִיאֵל הַזֶּה!"... "חֲסַר אַחֲרָיוּת שֶׁכָּמוֹךָ!"... "מַזִּיק!"... וְעוֹד אֲמִירוֹת מֵהַסּוּג הַזֶּה. אוּלָם לְמַרְבֵּה הַפֶּלֶא, שׁוּם מִשְׁפָּט בְּסִגְנוֹן זֶה לֹא נֶאֱמַר בַּמְּצִיאוּת. הַדָּבָר שֶׁכֵּן נֶאֱמַר הָיָה מִפִּי בַּעֲלַת הַבַּיִת, שֶׁאָמְרָה בְּקוֹל רַךְ וְרָגוּעַ:"לֹא נוֹרָא. לֹא קָרָה שׁוּם דָּבָר. זֶה דַּרְכָּם שֶׁל כְּלֵי זְכוּכִית – לְהִשָּׁבֵר". גַּם אֲדוֹן שְׁטוּבּ הוֹסִיף: "אֱלִישָׁע הוּא נַעַר זָהִיר, רָאִיתִי אֶת זֶה קֹדֶם כְּשֶׁסִּיַּע בְּהַעֲבָרַת הַכֵּלִים מֵהַמִּטְבָּח לְכָאן. גַּם לְמִי שֶׁנִּזְהָר קוֹרוֹת תַּקָּלוֹת, נָכוֹן?" אָמַר וְחִיֵּךְ אֵלַי חִיּוּךְ מֵמִיס לֵב. בִּזְרִיזוּת וּבִיעִילוּת טֻאַטְאוּ הַשְּׁבָרִים, כְּשֶׁאִישׁ לֹא עוֹשֶׂה עֵסֶק מֵהַכּוֹס. בְּהֶמְשֵׁךְ הַסֵּדֶר בִּקַּשְׁתֶּם כָּל הַזְּמַן לְבָרֵר שֶׁטּוֹב לִי וְנָעִים, וְשֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ בְּסֵדֶר. גַּם הַיֶּלֶד שֶׁיָּשַׁב לְיָדִי, (שֶׁאֶת שְׁמוֹ אֵינִי זוֹכֵר כָּרֶגַע), לָחַשׁ עַל אָזְנִי: "אֱלִישָׁע זֶה סִימָן שֶׁאַתָּה אֶחָד מֵהַמִּשְׁפָּחָה... פֹּה כָּל אֶחָד שׁוֹבֵר מַשֶּׁהוּ לְפָחוֹת פַּעַם בְּשָׁבוּעַ"... הַמִּשְׁפָּט הַהוֹמוֹרִיסְטִי הַזֶּה, שֶׁיָּצָא מִלִּבּוֹ הַטּוֹב, חָדַר עָמוֹק לְלִבִּי. קָשֶׁה לִי לְהַסְבִּיר אֶת זֶה, אֲבָל מֵאוֹתוֹ רֶגַע נָבְטוּ בְּלִבִּי רְגָשׁוֹת חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי. אָמַרְתִּי לְעַצְמִי: אוּלַי אֲנִי בֶּאֱמֶת לֹא כָּל כָּךְ נּוֹרָא? אוּלַי אֲנִי לֹא כָּזֶה מֻשְׁחָת וּמַשְׁחִית? יֵשׁ לִי סִכּוּי!  כְּשֶׁהִסְתַּיֵּם הַסֵּדֶר וְכֻלָּם הִתְאַרְגְּנוּ לְשֵׁינָה, צִיַּנְתֶּם אוֹתִי כַּמָּה פְּעָמִים לְשֶׁבַח בְּאָזְנֵי יַלְדֵיכֶם. הִצַּעְתֶּם לָהֶם לִלְמֹד מִמֶּנִּי, כְּבֶן פְּנִימִיָּה בּוֹגֵר וְעַצְמָאִי שֶׁמִּסְתַּדֵּר בַּתְּנָאִים שֶׁיֶּשְׁנָם. "אֱלִישָׁע וַדַּאי לֹא עוֹשֶׂה עִנְיָן מִצִּיפִּית כָּזוֹ אוֹ אַחֶרֶת", הִסְבַּרְתֶּם לַיְלָדִים הַמִּתְוַכְּחִים. "הוּא וַדַּאי מִתְחַשֵּׁב בַּחֲבֵרָיו לַחֵדֶר", קְבַעְתֶּם בְּוַדָּאוּת. לַמְרוֹת מֶרְחַק הַשָּׁנִים אֲנִי לֹא יָכוֹל לִשְׁכֹּחַ אֶת אוֹתָן מִלִּים מְתוּקוֹת. הֵן הָיוּ כְּמוֹ סַם מַרְפֵּא לְלִבִּי הַפָּצוּעַ מֵאֵין סְפוֹר תּוֹכָחוֹת וּנְזִיפוֹת. זוֹ הָיְתָה תְּחִלָּתָהּ שֶׁל דֶּרֶךְ חֲדָשָׁה...

לְאַחַר שֶׁנִּשְׁבֵּיתִי בַּקֶּסֶם שֶׁל קַבָּלַת מַחְמָאוֹת, הִרְגַּשְׁתִּי צֹרֶךְ עַז לַחֲווֹת זֹאת שׁוּב וְשׁוּב. הֶחְלַטְתִּי לִהְיוֹת אָכֵן רָאוּי לָהֶן. הִשְׁתַּדַּלְתִּי לְשַׁנּוֹת אֶת הִתְנַהֲגוּתִי וְלַעֲלוֹת עַל דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ.

לֹא קַלָּה הָיְתָה הַדֶּרֶךְ, וּרְצוּפַת מִכְשׁוֹלִים. לֹא פַּעַם נָפַלְתִּי וְלֹא פַּעֲמַיִם נִכְשַׁלְתִּי. אַךְ אֲנִי עַקְשָׁן מִטִּבְעִי, וּמֵהָרֶגַע שֶׁהֶחְלַטְתִּי, לֹא הִתְיָאַשְׁתִּי. הַסְּבִיבָה קִבְּלָהּ בִּפְלִיאָה עֲצוּמָה אֶת הַשִּׁנּוּי שֶׁהִתְחוֹלֵל בִּי. הַחִיּוּכִים שֶׁשֻּׁגְרוּ אֵלַי, מִילוֹת הָעִדּוּד וְהַטְּפִיחוֹת עַל הַשֶּׁכֶם – הָיוּ כְּמוֹ טַל תְּחִיָּה עֲבוּרִי בְּאוֹתָהּ תְּקוּפַת הִסְתַּגְּלוּת קָשָׁה. בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר נִהְיֵיתִי בֶּן אָדָם... תּוֹדָה לַקֵּל, בָּגַרְתִּי וְצָמַחְתִּי. אִישׁ לֹא מְזַהֶה בִּי הַיּוֹם אֶת אוֹתוֹ נַעַר מֻפְרָע שֶׁהָיִיתִי. הַיּוֹם אֲנִי לוֹמֵד בִּישִׁיבָה מְצֻיֶּנֶת, עוֹשֶׂה בָּהּ חַיִל, בָּרוּךְ ה' רָכַשְׁתִּי שֵׁם טוֹב.  קֹדֶם כֹּל בִּרְצוֹנִי לְשַׁלֵּם אֶת הַנֶּזֶק, וַאֲנִי שׁוֹלֵחַ בָּזֶה כּוֹס לְלֵיל הַסֵּדֶר, דּוֹמָה בְּיוֹתֵר שֶׁהִצְלַחְתִּי לְהַשִּׂיג, לַכּוֹס שֶׁנִּשְׁבְּרָה בִּזְמַנּוֹ. יַחַד אִתָּהּ אֲנִי מְצָרֵף לָכֶם תּוֹדָה עֲנָקִית, שֶׁלֹּא נִתָּן לְבַטְּאָהּ בְּמִלִּים. תּוֹדָה עַל חֶלְקְכֶם בַּשִּׁנּוּי שֶׁהִתְחוֹלֵל בִּי. עַל חָרְבוֹת אוֹתָן שִׁבְרֵי כּוֹס נִבְנְתָה וְצָמְחָה אִישִׁיּוּתִי.

יְשַׁלֵּם ה' פָּעָלְכֶם,

פֶּסַח כָּשֵׁר וְשָׂמֵחַ

אֱלִישָׁע.

*

אִמָּא סִיְּמָה לִקְרֹא וְהַיְלָדִים נוֹתְרוּ בְּשֶׁקֶט, שְׁבוּיִים בְּתָכְנוֹ שֶׁל הַמִּכְתָּב שֶׁזֶּה עַתָּה שָׁמְעוּ. אֶת הַדְּמָמָה שָׁבַר רִאשׁוֹן יוֹנָה, הַבְּכוֹר: "רַק תִּרְאוּ מַה יּוּכַל לִצְמֹחַ כְּתוֹצָאָה מִקְצָת תְּשׂוּמֶת לֵב, קְצָת רְגִישׁוּת וְיַחַס חַם!" וְאִמָּא סִכְּמָה: "הַלְוַאי וְנֵדַע לְהִזָּהֵר מִדְּרִיכָה עַל נְשָׁמוֹת, לְפָחוֹת כְּפִי שֶׁאָנוּ נִזְהָרִים מִדְּרִיכָה עַל שִׁבְרֵי זְכוּכִית".  

           

 

   

  

לילי סייפרהלד וצוות ביאליק ברוסריו: - הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם (בר' י"א)

 

יום ששי בערב - שתי אורחות מישראל יושבות בקרב הקהל בבית הכנסת ברוסריו ומתפללות איתנו בקבלת השבת. בסיום התפילה ניגשתי אליהן גם מתוך סקרנות, וגם כי  היה לי חשוב לספר להן על בית הספר שלנו שנמצא ממש ליד בית הכנסת...

לא דיברנו הרבה, פשוט הצגתי את עצמי, הזמנתי אותן לבוא אלינו ביום שני, לבקר בבית הספר היהודי, לשוחח עם התלמידים ואולי , למה לא? ללמוד אלה על אלה.

 לא רק שהבנות נענו בחיוב, הן גם תכננו  איתי את המפגש בכתה. חשבנו ביחד במשך סוף השבוע  איך לנצל את הזמן המוגבל שיהיה לנו ולמצות באופן המיטבי את ההזדמנות המיוחדת הזאת: מפגש בין שתי בנות ישראליות -אחרי צבא, המטיילות בדרום אמריקה-, ובין נוער יהודי שלומד בבית ספר יהודי כביטוי לזהותם היהודית וזיקה לעם היהודי ולארץ ישראל.

המטרה העיקרית למפגש הזה , הייתה לשוחח על חשיבות הרב גוניות שיש בחברות שלנו, ועל ערך חשוב שיש לטפח אותו והוא הסובלנות, ההתחשבות בשני והתייחסות לזולת בכבוד.

המפגש היה מרתק ומרגש כשסיפוריהן האישיים של הבנות נכנסו אל הלבבות. אייה הסבירה  איך לומדים להסתדר ולחיות  24 שעות עם אנשים שלא מכירים מקודם, כל אחד ממוצא אחר, ובכל זאת כולם מתאחדים  למען מטרות משותפות. בצבא, שוכחים מה"אני" ועובדים ומתנהגים לפי ה"אנחנו" ...

אשרת, סיפרנו לנו על עליית משפחתה מאתיופיה, על הקשיים שעברו בדרך, וגם  על המפגש עם הארץ המבטחת. נכון שהם דמיינו לעצמם "ארץ זבת חלב ודבש", נכון שידעו שיהיה להם יותר טוב בארץ ישראל... אך לא תמיד היה פשוט, ולא תמיד הבינו אותם. למרות זאת היא למדה מבת דודתה אשר הגיעה בתור ילדה קטנה לישראל,  שגם אם קשה לנו בחיים לפעמים, וגם אם אנחנו שונים מהאחר, מבחוץ ומבפנים, אסור לנו לוותר על החלומות שלנו .

הבנות גם השאירו לנו מכתב יפה בבית בו הם התארחו ובו הן כתבו :

"...כשהגענו לכאן לא ידענו למה לצפות וחשבנו שזה יהיה ביקור קצר. בגלל שהיה לנו קשה לעזוב הארכנו את הביקור. תודה שפתחתם לנו את הבית ואת הלב, שגרמתם לנו להכיר את היקהילה היהודית ברוסריו, גילינו קהילה פתוחה מאוד ומקבלת...למדנו מכם שהמשפחה זה הדבר הכי חשוב בחיים ושזה לא הופך אותך לפחות יהודי אם אתה חי בגולה..."

אנחנו אומרים לכם: תודה לכן בנות שבאתם ונשארתם אצלנו! שתהיה לכן דרך צלחה בהמשך הטיול בדרום אמריקה ותחזרו בשלום הביתה!

 

צוות ותלמידי בית הספר ביאליק וחברי הקהילה היהודית ברוסריו

 

 

לורה פיליבה - הוראת מתמטיקה יהדות וציונות

כעולה חדשה מורה למתמטיקה אני מנסה כבר שש שנים  למצוא את מקומי במערכת החינוך. התחלתי את דרכי כמורה למתמטיקה ובמקביל, עבדתי כמדריכה בחברה שמעבירה פעילויות על זהות יהודית בבתי ספר שונים. כבר בבית הספר הראשון שעבדתי בו מצאתי את עצמי משדכת בין מנהלת בית הספר לבין חמי שהוא בעצמו מנהל בית ספר יהודי בחו"ל, בתקווה שנוכל לעשות משהו ביחד, על אף שאני רק מורה למתמטיקה חדשה!

שנה לאחר מכן, בבית הספר הריאלי, פגשתי את נגה כוכבי, הרכזת הפדגוגית של בית הספר שהחיבור הראשון ביננו נוצר בעקבות תמונתו של זאב ז'בוטניסקי במשרדה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את התמונה הזאת תלויה במשרד של מישהו חוץ מהמקומות הסגורים שלנו איפה שגדלתי... ואז ידעתי שלמרות שאני הולכת ללמד מתמטיקה שאני הכי אוהבת, אצליח גם למצוא הזדמנויות להתעסק באהבת עם היהודי והקשר בין ארץ ישראל והתפוצות שאני מתעסקת בו כבר מגיל 13. בתפקידי כמורה ורכזת מתמטיקה ניסיתי לקדם פרויקטים משותפים בתחומים שונים, בעיקר במתמטיקה עם מורים שמלמדים בתפוצות. ניצלתי כל הזדמנות להפגיש בין תלמידים ישראליים ויהודים סביב העולם וניסינו יחד עם נגה להיות אוזן קשובה לצרכים של מורים יהודיים סביב העולם.

היום, אני מחנכת כיתה בעיר אחרת, בבית ספר חדש ובין היתר מלמדת תרבות ישראל לתלמידיי בכיתה ה'. בעקבות תפקידי החדש ומקום מגורים חדש הצלחתי לראות תמונה יותר גדולה של האוכלוסייה הישראלית, התלמידים, ההורים והמורים. בהמשך כמה תובנות.

1.      ישנם ספרי לימוד טובים מאוד ללימוד מקצוע תרבות ישראל, במיוחד בבית הספר היסודי. הם ידידותיים לילדים, מכילים תוכן איכותי ומאפשרים למורים לבחור בין התכנים הרבים בהתאם לצורכי הכיתה ויכולות המורה.

2.      מורי תרבות ישראל לא תמיד יודעים את תוכן המקצוע. הם לא מכירים את בסיס הדת היהודית, את היסטוריה של העם היהודי וציונות ואין להם כלים להתמודד עם הטקסטים המורכבים מארון הספרים. כתוצאה מכך, הם מוצאים את עצמם מלמדים "שפה זרה" שהם בעצמם לא מבינים וגם לא מעוניינים ללמוד.

3.      הידע הכללי של האוכלוסייה החילונית בנושא "תרבות ישראל ומורשתו" ברוב המקרים מאוד דל וברוב המקרים אין להורים להרחיב את הידע שלהם או של ילדיהם בנושא.

4.      התלמידים מכירים את הקשר בין ישראל לבין התפוצות. להרבה משפחות יש משפחות יותר רחבות בתפוצות, הם מבינים את המשותף לנו אבל האחריות של מדינת ישראל לתפוצות ושל התפוצות למדינת ישראל לא ברורה להם. ברוב המקרים הילדים מאמינים שהיהודים שגרים בתפוצות הם יהודים אך אינם שייכים לעם היהודי כי הם לא גרים במדינת ישראל.

 

אני חושבת שזה חשוב מאוד לחזק את הקשר בין ישראל לבין התפוצות. אם בעבר חשבתי שזה חשוב עבור היהודים בתפוצות היום אני חושבת שזה יותר חשוב עבור ילדי מדינת ישראל. לדעתי זה חיוני שהם יבינו שהם לא לבד בעולם כיהודים ויש להם משפחה רחבה בתפוצות. אני מאמינה שזה אחריותה המלאה של מדינת ישראל ובמקרה שלנו של משרד החינוך להכיר בתפוצות כחלק מן העם היהודי מעבר לתמונות של החיים של היהודים בתפוצות במוזאונים. כמו פרויקט שורשים או ביקור במחנות השמדה, הקשר עם התפוצות אמור להיות חלק מתכנית הלימודים כאשר כל ילד ישראלי באיזשהו שלב של לימודיו מכיר יהודי מהעולם לומד ממנו ויחד איתו, על זהותו, על מדינת ישראל, על החיים היהודיים וכן אפשר גם ללמוד ביולוגיה ומתמטיקה ביחד! כי שיתוף בידע האינטלקטואלי הוא חלק ממורשת היהודית וגם ערך חשוב בימינו.